מדי פעם צצה בפורום כותרת "נפלתי, תחזקו אותי", "אני עומד ליפול, בבקשה תנו לי חיזוקים". אני מבין לגמרי את הצורך הזה, ולא מתווכח או מותח ביקורת על הסוג הזה של פוסטים. אבל בשורות הבאות אני רוצה לשתף אתכם בחוויה האישית שלי כשאני קורא משפטים כאלה.
כל החיים חשבתי שזו הבעיה שלי: שאני לא מספיק חזק. שאין לי די ביטחון עצמי, שאני לא מאמין בעצמי, שאין לי אמון בטוב שבתוכי שהוא ודאי עמוק וגדול יותר מכל רע. ולכן כל המאמצים הופנו לשם: לחזק את הביטחון בניצחון של הטוב. מה לא עשיתי: למדתי את כל התורות הכי מחזקות, כתבתי על זה, הרציתי לאחרים. השתדלתי לעסוק בדברים יצירתיים שיגבירו את הביטחון העצמי שלי. שיננתי מנטרות "כן, אני יכול!", ניערתי את הראש כל פעם שמחשבת ייאוש התגנבה לתוכו. ברסלב, חב"ד, הרב קוק, קרליבך, איז'ביצא, בעל שם טוב, פסיכולוגים אלטרנטיביים, ניו אייג' – מכולם אני יכול לצטט תורות ומחקרים שמראים שזו הדרך לחיים שלמים ומספקים, ואין בלתה.
עזרה לזה מאוד הסביבה התרבותית שאני חי בה. גם הסביבה הדתית שלי, שעוסקת הרבה יותר בחיזוק הטוב מאשר במלחמה ברע, וגם התרבות הכללית, שמדברת על העצמה אישית ואמונה בכוחות הפנימיים האינסופיים שלי. זכיתי גם לאישה שמאמינה וחיה ככה, ולחברים ובני משפחה קרובים נוספים שזה לחם חוקם.
אבל זה לא עזר. לא רק שזה לא עזר, במקרים מסוימים זה אפילו הזיק. כי המחלה שלי גרמה לי לספוח לתוכי את כל הדיבורים על ההעצמה האישית והאמון בעצמי ולהשתמש בהם לנפח את האגו שלי. התרחקתי מכל טקסט שהדגיש את אפסות האדם, ואפילו הרגשתי שאני עושה מצווה, כי היום אסור כבר לחשוב ככה, וזה מזיק. אמון בעצמי הפך לריכוז עצמי. ביטחון עצמי הפך לאי ביטחון בשום אדם חוץ ממני. חשיבה חיובית הפכה לחשיבה בלתי מציאותית. אמונה ותקווה הפכו לססמאות בחירות נבובות. יצירתיות הפכה לאי יכולת לחיות חיים שגרתיים ו"משעממים". אמונה בטוב הפכה לאי הכרה במציאות הרע. "האהבה תנצח" הפכה לחוסר יכולת להיאבק למען הטוב.
מה שעזר לי לצאת מהפלונטר הזה הוא ההבנה שעבורי, כל זה לא עובד. מה שאני עם האגו הגדול שלי זקוק לו זו הכנעה ולא העצמה. יותר טוב לי להבין שאין לי בכלל כוח, מאשר שאני לא מנצל מספיק את הכוחות שלי. יותר טוב לי להבין שאני חסר אונים מאשר לחשוב שעם עוד קצת מאמץ הכול יהיה בסדר. כי כשאני נכנע ומודה שאני חסר אונים, אני מאפשר לאלקים להיכנס לתמונה ולקחת את זה ממני. ואילו כשאני מתחזק ונאבק וחושב שאני יכול, אז אלקים זז הצדה, כדי לא להפריע לי.
זה היה מהפך תודעתי מאוד קשה עבורי. הרגשתי ממש כופר. אבל זה גם היה מאוד משחרר. סוף סוף אני יכול להרשות לעצמי לנוח. להיות ילד קטן ומסכן שלא יכול. לא להרגיש רגשות אשמה על הכישלונות שלי, ולא להילחם על כל פירור קרדיט על ההצלחות.
אני יודע, לא כולם כמוני. רוב האנשים באמת זקוקים לחיזוקים. אבל אני מכור. כשאני קורא כותרת מהסוג שציטטתי למעלה, אני מחייך לעצמי חיוך מריר, וחושב "אני דווקא צריך חילושים".

תודה דוקטור
מזדהה מאוד עם התחושה
התחברתי מאוד לתיאור
אוהב

תודה. התחברתי.

החבר דוב (כותב קבוע באימייל היומי באנגלית), חוזר על הרעיון הזה הרבה פעמים. הוא אומר שהבעיה שלנו עם ההגדרה של עבירה היא שאז אנחנו שוב מצפים ממישהו אחר לעשות עבורנו את העבודה, ואילו בהגדרה של מחלה זה אומר שאנחנו לוקחים אחריות על עצמנו.

תודה חבר
אכן שמתי לב שאת החיזוקים הכי גדולים שקיבלתי בדרך מהספונסר שלי
היו כשהוא שיתף אותי בקשיים שלו, במעידות הקטנות, ובחולשות שלו,
כששאלתיו מדוע הוא מוצא לנכון לשתף ספונסי בחולשותיו בעוד הוא אמור לייצג החלמה , דרך ומפוכחות.
ועוד יותר מדוע דווקא הכנות הבלתי מתפשרת הזו היא שמזניקה אותי קדימה,
הוא ענה : "אנחנו מובילים עם החולשות שלנו"
אכן כן,
אנו יכולים להתקדם רק ממקום של חולשה, של חוסר אונים,
תודה
בהחלמה
מוטי

ואיי כמה שאני שמה...
הכול מהתפך לי בבטן,
כל העולם האמוני,
אלוקים ואני,
יחסים שאט אט אני מתרגל אליהם,
"אני חלש"...
לא פשוט בכלל.
ואולי מתוך כך... - מי יודע ?

נוגע ומועיל. היה לי לתועלת. שנתחלש...

תודה דוקטור

עבורי זה באמת המהפך הגדול
כל חיי השקעתי בעוצמה שלי.. למדתי תורה כדי להיות "גודעל".
למדתי חסידות כדי להיות "יסוד עוילם". למדתי קבלה כדי להבין איך כל העולם תלוי בי ובתנועותי...

היום אני יהודי פשוט. פשוט יהודי. משתדל להיות בן אדם. מענטש.
עובד על פגמי אופי רבים. קיבלתי ענווה. פרופורציה יותר אמיתית. אני לא כזה יפה גם לא כזה מכוער. ההחלמה לקחה ממני את רוב הצורך לחיזוקים...

אני חלש. טוב לי להיות חלש. רק כחלש אני זוכר שאני צריך את אלוקים. פשוט יותר משתלם להיות חלש עם אלוקים מאשר להיות חזק ובודד.

מקודם הודיתי בציבור בחולשה שלי. יצאתי חלש. ומחוזק...

תודה דוק'
אוהב
הושיעה

כולם כותבים כאן שהבינו ושזה נכון להבין שאני חלש. שיש לי חולשות שאני חסר אונים בהכול.
מבין אך זה קשה לי להבין... כן אני יודע שזה סותר.
הרי כשאני מצליח להתמודד מהיכן הכוח מגיע?  מה' שנותן לי כוח.
וענית ואמרת כוחי! ועוצם ידי! עשה לי אצ החייל הזה. אני, יש לי כוחות יש לי עוצמות יש לי יכולות. אני יכול הכול הרי ה' לא מעמיד אדם בניסיון שאינו יכול לו.
וזכרת כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך את הכוח הזה!!!
את הדבר הזה אני יכול להבין. אני בעצמי אין לי כוח אבל ברגע שאני מבין שכול הכוחות שלי באים מה' אז יש לי את כול הכוחות להצליח להתגבר על המכשולים. האם זה כך? אני לא יודע הרי כשאני מצליח היום יודע אני שזה בזכותו אך בזכותו שנתן בי כוחות אלו שבכוחי לא היה אותם אבל הוא נתן לי אותם האין זה גישה נכונה?
זה מה שאתם מתכוונים?
אשמח לבירור יותר מובן של הנקודה כי לא מספיק הבנתי אותה עד היום.

הלא לכל כוחותיך אני צינור....

שלום ברודר.‏ זה בדיוק המהפך שאני מדבר עליו.‏ תמיד חשבתי שמה שראוי לי לחשוב זה שאני חזק,‏ ורק לזכור שהחוזק לא מגיע ממני.‏ ואהבתי לצטט את דרשות הר"ן שהזכרת אפילו שזה לא הפשט בעיניי.‏ ‏
אבל זה לא עבד לי.‏ אמרתי שהכוח בא מה'‏,‏ אבל התכוונתי שאני הגדול והחזק והתמלאתי והתנפחתי מזה.
לאט לאט הבנתי שמה שחשבתי לקושי אידאולוגי לקבל שאני חלש,‏ הוא למען האמת קושי נפשי.‏ האידיאולוגיה הייתה רק תירוץ.‏ הבנתי שגם אם לא היה כתוב בשום ספר שאני צריך לחשוב שאני חזק ויש לי כוח,‏ עדיין היה לי קשה לוותר על הרצון הזה.‏ לעמוד חלש מול העולם? להודות שבאמת אין לי כלום? מפחיד! יבלעו אותי! אני אמות!‏
אז המהפך הוא תמיד שם,‏ בלוותר על העמדה הקודמת.‏ בהתחלה מנסים למשש את ‏העמדה החדשה,‏ מודדים אותה עלינו,‏ מסתכלים במראה,‏ מנסים להרגיש איך זה ללבוש אותה.‏ אחר כך מחזירים אותה למדף ומרגישים איך זה עם הבגדים הישנים והנוחים.‏ למה אנחנו מעדיפים אותם? מה יש בהם שאין בחדשים? אבל חשוב לעשות לפחות את החלק הזה,‏ לדמיין לרגע שאנחנו חושבים אחרת ולראות איך זה מרגיש לנו,‏ ואילו התנגדויות זה מעורר בנו.

ועוד דבר:‏ אני מעריך שזו לא סוף הדרך מבחינתי.‏ אחרי ה'שלוה לקבל' מגיע ה'אומץ לשנות'‏.‏ אבל הסדר קריטי בעיניי.‏ אם קופצים מהר מדי לאומץ,‏ יש חשד גדול שלא מיצינו את הכניעה והקבלה.

מצטער אך עדיין נשארת לי שאלה- האם דבר זה באופן מעשי עשית משהו או שרק התובנה שקיימת בך עכשיו היא אחרת ולכן הגישה לחייך אחרת ואתה מרגיש יותר משוחרר מההרגשה של ידיעה זו. או שמא זה גם הביא אותך למעשים היש פעולות חדשות שעשית בגלל תובנה חדשה זו או שעצם הרעיון עוזר לך להשתחרר.
הידיעה שאני לא מסוגל לעשות דברים כלל אני מסכים. אני היום שמח להכניס את אלוקים לחיי כמו שלא הכנסתי אותו עד היום ואני מבקש ממנו כוחות נוספים אין ספק. אך האם אין בי כלום?! הרי אני חלק אלוק ממעל. יש בי כוחות שהוא נתן לי. אמת בלעדיו לא הייתי כלום בכלל הייתי אפס אבל ברגע שהחליט להביא אותי לעולם אז נתן לי הוא כוחות. לפעמים הכוחות מוחבאים ואני באמת חסר אונים אז אני פונה אליו ומבקש שיתן לי את מה שלא מצאתי עד כה כי אני חסר אונים בדבר זה והוא היחיד שיכול לעזור לי.
האין זה כך?

אם אני מבין אתה שואל שתי שאלות:‏ אילו פעולות מעשיות נובעות מהתובנה הזו,‏ והאם היא בכלל נכונה מבחינה עקרונית.‏ אז על השאלה השנייה לא אענה,‏ כי אני לא חושב שזה בית מדרש פה.‏ שוב,‏ אצלי השינוי קרה כשהבנתי שהבעיה שלי לקבל את זה היא לא אידיאולוגית אלא 'אגואולוגית'‏.
לגבי השאלה הראשונה -‏ כשאני מבין שאין לי כוח אני הרבה פחות מנסה לשלוט ולתכנן.‏ אני הרבה יותר מתייעץ עם חברים,‏ והרבה פחות סומך על הראש שלי.‏ אני משתדל להתפלל לפני כל דבר שאני עושה.‏ אני משתדל להזכיר לעצמי לפני כל מעשה שאני אחראי על ההשתדלות ולא על התוצאות.
לפני כמה חודשים הייתה לי חויה מיוחדת בהקשר הזה.‏ דרשו ממני בעבודה משימה מאוד קשה.‏ הייתי מודאג מאוד,‏ וימים ולילות חשבנתי בראש מקרים ותגובות אפשריים.‏ כולם היו אמורים להסתיים באסון.‏ פחדתי לדבר עם אנשים שהייתי תלוי בהם,‏ שמא יסרבו ‏ויתקעו ‏
אותי.
אבל אז דיברתי עם חברים,‏ שיעצו לי פשוט להודות בחוסר אונים.‏ הודעתי לבוס שמבחינתי מה שהוא מבקש זה נס גמור,‏ ואני לא אחראי שזה יקרה,‏ ושאם הוא רוצה הוא יכול להחליף אותי.‏ הבוס לא הגיב למייל ששלחתי,‏ אבל מאותו רגע הייתי הרבה יותר משוחרר.‏ זהו,‏ אני כבר לא אמור להיות סופרמן.‏ זה אולי נשמע פשוט,‏ אבל האמת היא שעד אז העדפתי לחשוב שאני סופרמן למרות שזה גרר הרבה דאגות וכאבי לב ולילות בלי שינה.

תודה עכשיו הבנתי חוץ מדבר אחד- מה זה "אוגואולוגיה"?
סליחה אין לי אוצר מילים כל כך מפותח.

סתם משחק מילים.‏ אגו-אולוגיה.‏ מלשון אגו

נעים מאוד דוקטור
לדעתי תוכל להשתדרג לתואר פרופסור ;D
אני מאז שהצטרפתי לארגון הנפלא, אני חוזר שוב ושוב לא עוד מלחמה מלחמה איננה מביאה להחלמה. מלחמה היא הסימן הראשון לחוסר רצון להיכנע.