ערב טוב.
מכיוון שבאחד הפוסטים באה תקלה על ידי, ובמקום להודות בחוסר האונים שלי כנגד הרף של הרמב"ם היה נראה כאילו אני שופט את עקרונות התשובה שהוא מציב/פוסק, החלטתי לכתוב פוסט זה, באופן מחלים ומשוחרר יותר.

***

"עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"
לעולם.
לעולם.
לעולם.
צועק, את הלעולם הזה בקול כוחות נשמתי, יודע שלא מדובר על לעולם ממש, אלא על כל כוח הרצון שלי בשעה זו של תשובה.
בכל כוחי אני צועק. לעולם. אני לא רוצה את זה יותר. לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה.
זה לא אני. אני אהוב וחביב. ומה שעשיתי משוקץ ומתועב. מי שאני היום, מי שאהיה, אהיה אדם אחר.
אבא, אני לא יודע איך זה קרה לי, אבל אני מבטיח לך, אהיה אדם אחר, אדם אחר. בבקשה, תן בי את הכוחות להשתנות, תן בי את כוח הרצון, עזור לי לראות כיצד אתה עוזר לי כל פעם מחדש, מכבה את האינטרנט כשאני גולש, גורם לטלפון שלי לצלצל, גורם לי להוריד ווירוס במקום סרט, אבא בבקשה, תן בי את הכוח, בקשה, ב- ב- ק- ש- ה....

צעקה זו ליוותה למעשה את כל חיי בארבע עשרה השנה האחרונות, מגיל ארבע ועשרה ועד לפני שנתיים. היא חזרה בגלגולים שונים, מבוגרים וצעירים, מלאים וחסרים, אך היא תמיד הייתה שם, נואשת, יודעת שהכל תלוי באותו רגע אחד של רצון כנה, שבו אני מראה לעצמי ולאבי שבשמיים שאני באמת, אבל באמת לא רוצה את זה, שזה לא אני...

איני יודע מתי הזעקה הנוקבת עד תהומות שזעקתי, (מצאתי בשיחות הר"ן פעם שאפשר לצעוק בשקט, אז הייתי צועק בתוך ראשי, בשקט גמור, כמו באוננות, אבל להפך - צועק וזועק את כאבי, ולא נע ולא זע...) הפכה ליאוש מריר, שעטף את כל המערכת הזו של נפילות-קימות. אני רק נזכר בזמנים בהם בכיתי בלב שבור. ואמרתי לאבי שבשמיים - אבא, מה אני אגיד לך? אתמול התפללתי חצי שעה בדמעות שלא אעשה את זה שוב, והיום? מה אומר היום? האם היום אני יכול לומר שאיני רוצה לחזור לחטא זה לעולם? הרי זה בדיוק מה שאמרתי אתמול, ואתה יודע, גם לפני שבוע, וגם לפני...והבכי הכואב, השבור, חלחל עמוק עמוק, (אפילו עכשיו כשאני נזכר בו, אני דומע קלות), עד כדי כך עמוק שהוא הפך לשנאה. שנאה לדבר הזה בתוכי כגורם לי להיות כל כך בהמי. שנאה לכל מה שהוא מייצג. תחושה של דחיה, של שפלות, של בהמיות.
אבל לא הייתי יכול להכחיש, אני עשיתי את זה שוב ושוב, ואוהו כמה שהגבתי, הגוף שלי רעד, הידיים שלי שפשפו, העיניים שלי בהו,  אפילו היו פעמים בהם השכל שלי כתב...לא הייתי יכול להתכחש לעובדה המרה כשאול - זה אני שרוצה את כל הזוהמה הזו.
ושנאתי את זה. כל כך שנאתי את זה.
לא כעסתי על אלוקים.  לא, הוא זך וישר, תמים פועלו, זה אני שמרגיש כל כך מפלצתי, גועלי, חסר כל חוט שדרה. אפילו לעמוד במילתי לאלוקים איני יכול, ואיכה אשא פני?
הפסוק אותו אמרתי בכוונה בכל תפילה, אבל בכל תפילה, היה 'לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי', לב האבן שלי, הגועליות שאני מרגיש בתוכי, אינה יכולה להשתנות. אני חייב שתברא לב לי חדש, חדש בקרבי רוח אחרת. טהר ליבי לעובדך באמת, כשהייתי צועק 'באמת', אבל' באמת'....באמת....
בשלב מסויים השנאה העצמית החלה לחלחל, לפורר את האישיות שעומדת מעליה,
לעומתה - הכל חיוור. מה שווה הלימוד שלי? התורה שלי? ההצלחה שלי? העובדה שכמעט סיימתי ש"ס גמרא ועודי בן עשרים? העובדה שאני מצטיין בכל אשר אלך? מה זה שווה? מה? מה?
וניסיתי, כל כך ניסיתי לתרגם את המרירות הזו לתשובה, לשינוי, אולי אם אגעל מזה מספיק אוכל להשתנות.
במקום להגעל מזה גרמתי לעצמי להיגעל מעצמי.
והפכתי לנכה אהבה - הפסקתי להאמין שמישהו יכול לאהוב אותי. אלוקים? אולי כשאפסיק, למרות שהוא רחום וחנון ונותן לי כל פעם הזדמנות, אבל כשאני שם, עם כל הריר בין השפתיים...לא! (בשלב מאוחר יותר) - אשתי? לא, אם היא רק הייתה יודעת...ההורים, אחרי שרימיתי וגנבתי ושיקרתי והסתרתי, לא, אני לא יודע מה הם היו רואים בי...אני ופורנוגרפיה? אני? אני? אני? איך?
והנה מסתובב לו בעולם אדם רדוף. מבחוץ כולו הצלחה ביראת ה' בלימוד תורה ובבן אדם לחבירו, ומבפנים - ענן ייאוש ערפילי, נואשות נוקבת חסרת מילים, שאין אף אחד בעולם שמכיר אותה...מלבדי.

***
עד שהגעתי לתוכנית לא ידעתי כיצד לקבל את מי שאני, ולהבין שהשנאה שהפניתי כלפי התאווה רק הרסה אותי ולא גרמה לי להפסיק להתאוות. לצערי, דווקא הרמב"ם שימש אותי ככלי נשק אל מול עצמי.
לא ידעתי להפריד בין חוטא לחולה.
לא למדתי את הענווה המכירה בכך שאולי בתחומים רבים עלי לפסוק כהרמב"ם ולהפעיל את כוח הבחירה שלי, אבל כאן עלי לפסוק כר' צדוק ולבטל את כוח בחירתי מעיקרא. או לכל הפחות להבין שאין לי בחירה כי אני חולה ובכלל לא בחטאים עסקינן...
כיום, כמעט שנתיים אחרי הפעם האחרונה בה התרסקתי, אני הולך ומשתנה.
האהבה של אשתי נכנסת לחיי.
האהבה של אלוקים מאירה את הצד האפל שבנשמתי.
איני נואש יותר.
איני צריך להרוס את עצמי כדי לנסות ולרצות אלוקים ואנשים.
ואולי יום אחד, עוד מספר שנים, אוכל לחזור אל הרמב"ם הזה בהלכות תשובה ולקרוא אותו בלא להציף את כל הכאב הזה שהסתובב בנשמתי כל ימי בחרותי. או אז, אצליח לכתוב עליו ממקום נקי, בלא אשמה או האשמה.

נתן במתנה

חזק.

גם אני עברתי את התיסכול בהקשר לרמב"ם הזה, ואני מתאר לעצמי שיש לזה פרשנויות אופטימיות יותר..

ואו. תודה רבה. מזדהה עם הכול. חוץ מלסיים את הש"ס בגיל 20 
ההרגשה הזו, שכבר אין לי מה להגיד לה'. שכבר אמרתי הכול, כיליתי את כל מחסן התירוצים שלי, ניצלת את כל האשראי. ועכשיו אני עומד, ערום ועריה, וצריך שוב להתוודות ולעשות תשובה. אבל איך אפשר עם כזה גוש בגרון? איך אפשר להאמין עוד בעצמי, אחרי שהוכחתי שוב ושוב איזה שקרן אני? ואיך אפשר לחשוב שהוא אוהב אותי?
אז העדפתי לברוח, ולהסתתר. להתרחק מה'. במילא אין לי שום דבר חדש להציע לו.
אבל הוא לא ויתר עליי. ולא הפסיק לשאול -
אייכה?

תודה רבה (וחבל לי באופן האישי ההתנצלות בפתיח).

אחרי שנתיים וחודשיים בתכנית, אני יכול היום להבין שהתכנית בפירוש לא מתאימה עם כל השיטות והדרכים ביהדות, וזה בסדר גמור. הרי גם ביהדות עצמה יש שיטות שונות לגבי בחירה ולגבי השגחת ה' וכן הלאה, וכולם יכולים לשכון ביחד, אז היום אין לי בעיה עם כך שהתכנית לא בדיוק מסתדרת עם השיטה עליה גדלתי. בהתחלה ניסיתי להפגיש את הקוים המקבילים (ודוקא די בהצלחה), אבל היום לא עוד.

למשל הרמב"ם הוא עבורי ההיפך מהתכנית. אני לא חושב שאם אני אומר שהתכנית  מצילה את חיי זה אומר מילה אחת על הרמב"ם. להיפך, די ברור לי שאם הייתי מציב בפני הרמב"ם את המצב שלי - גם הוא היה אומר לי ללכת לתכנית, כי כאן אני יכול למצוא פיתרון לבעיה שלי. מי לנו יותר מהרמב"ם שאמר דברים שונים בתכלית במקומות שונים, וידע לומר את מה שהשומעים צריכים לשמוע. הרי אי אפשר להשוות את מה שהרמב"ם כתב במורה נבוכים למה שכתב ביד החזקה. אלו ואלו דברי אלוקים חיים, והכל קודש ואין לי שום הרהורים אחריו ח"ו.

כל מה שאני אומר זה שבמצב שלי, אני  צריך לבחור לי דרך אחרת בעבודת ה', ושבגלל המצב הייחודי שלי - לא אוכל ללכת בדרך שנראית לי בהכרח נכונה אלא בדרך שבמצב שלי היא בעלת הסיכויים הטובים ביותר.

הנקודה העיקרית לדעתי היא לא שאלת הבחירה בנוגע להתמכרות, שאז באמת קל מאוד לומר שאני חולה והבחירה היא ללכת להתרפא, אלא כיון שבשיטת 12 הצעדים, הענין של "חוסר אונים" הוא הרבה יותר מרכזי, בדיוק באופן הפוך למרכזיות של הבחירה החופשית לפי הרמב"ם. אני מודה בחוסר אונים על הרבה דברים בחיים, וזה הופך לדרך חיים בה אני אומר שוב ושוב שאני חסר אונים - היינו שאיבדתי את השליטה על חיי.

לעומת זאת, הרמב"ם נוקט את השיטה ההפוכה. למרות שבהלכות דעות הוא אומר: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם... ויש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה . . וכל הדעות - יש מהן דעות שהן לאדם מתחילת ברייתו, לפי טבע גופו", בכל זאת בהלכות תשובה הוא אומר: "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו".

אני טופח לעצמי על הכתף אם אני הייתי הגורם ולו במקצת על הפוסט הנפלא הזה שכתבת. המשך והצלח...

יוסף הייליג,

אם קראת קצת הודעות שלי, אז אתה מיד תשים לב שההודעה הזאת היא יוצאת דופן. אני מאוד לא אוהב לעשות את זה, אני שונא לומר לאנשים אחרים משהו עליהם. אני כאן כדי לספר את הסיפור שלי, אבל אולי יש גם יוצאים מהכלל. בפעם היחידה בעבר שחרגתי מכך, קיבלתי על כך תודה לאחר מכן. מי יודע, אולי גם הפעם אזכה...

תכל'ס, אומר לך את האמת, אני ממש לא מבין מה אתה עושה כאן בדיוק. אתה מסתובב כאן, ונראה שאתה בעיקר על תקן משגיח כשרות מטעם הבד"צ, דואג לגדולי ישראל, שומר על המסורת וכן הלאה. אבל מתוך כל זה, לא ראיתי איפה ההחלמה שלך בכל זה.

אולי במקום זה הגיע הזמן שתסיר את המסכות שלך, תכתוב קצת על עצמך, על הכאב, על הייאוש וכן הלאה? אולי הגיע הזמן להיות פגיע, לתת לחברים אחרים להציץ לכאב ולהתחיל להחלים?