בסוף כמעט לא הרגשתי כלום.
הייתי פורש במהלך יום עבודה, באמצע ערב משפחתי, לשירותים, יוצא, שוטף ידיים וחוזר, כאילו כלום.
בפנים הייתי כבר שרוף, לא נשאר הרבה ממני בי.
הכל סביבי נחרך, העבודה, הבית, משפחה, חברים, חיי הנישואין שלי (שבעבר הרחוק עוד נקראו זוגיות), לא נשארה אבן על אבן, חורבן גמור.
קיוויתי, חלמתי תמיד שאני עולה על מוקש ומתפזר. סוף לכל הייסורים האלה.
למה זה מגיע לי? אני יהודי טוב, באמת! איש משפחה למופת, בעל מושלם. מה כבר עשיתי בגלגול הקודם שהכול סביבי משובש?
נכון, הייתי מאונן מידי פעם, אבל במצב כשלי הייתה ברירה? כשאעלה לבית דין של מעלה יראו את הקשיים הגדולים בחיים שלי ולבטח ימחלו לי. אין הרבה שיגיעו לשם עם נסיבות מקלות כשלי. בוודאות!
אני זוכר את עצמי כילד, אולי בן 10, מחפש בכל הזדמנות תמונות חושפניות, מגזינים, עיתוני נשים, עיתוני גברים, סרטים ועוד. היה לי אוסף תמונות מיוחד, שמור במקום סודי. הייתי מזמין חברים ומתגאה בתמונות המיוחדות שאספתי.
גיל 14, עמדתי חסר אונים מול עוצמת התחושות וההורמונים בעת ההתבגרות המינית. מתוך דחף גופני פנימי חזק, ניסיתי לגלות איך מאוננים, חבר ניסה לעזור בהסבר מילולי, בסוף גיליתי לבד.
עם הזמן, הכרתי דרכים יעילות יותר לאוננות. הכל נעשה במחשכים, איש לא יגלה את העוון הנורא, לא אתפש בבושתי.
בהמשך, קישרתי בין מין לאוננות, ראיתי תמונות ואוננתי, השגתי כל מיני דיסקטים עם אוספי תמונות, צפיתי בהם בסתר והגעתי לפורקן.
והמצפון לא הניח! לא טוב, לא נכון, לא ראוי, חטא איום! קרעתי את התמונות וזרקתי, מחקתי את הדיסקטים. פותח דף חדש. מפסיק עם התאווה. נשבע!
לא עבר זמן רב וחזרתי לסורי. מצאתי תמונות חדשות, שחזרתי את הקבצים שנמחקו, צפיתי בהם שוב ונפלתי ונפלתי ונ-פ-ל-ת-י.
התחלתי לצפות בסרטים בוידאו, בהתחלה חבר הזמין אותי, היה לו סרט בבית וצפינו בו יחד, עד עכשיו אני זוכר את עוצמת החוויה! הייתי המום, הלוּם, נרגש.
אח"כ הייתי שוכר סרטים בוידאומטים, הייתי מעדיף עם חבר, כשנמאס לו והחליט להפסיק, המשכתי לבד. נהניתי מאוד, סבלתי מאוד. הייתי מבולבל, מחפש תענוג, שקט ושלווה. מצאתי שקר וגועל. לקחתי תרופה לא מתאימה לבעיות שלי ונשארו לי רק תופעות הלוואי.
אף פעם לא הייתי חברותי במיוחד, הייתי בודד, מתבודד, בקשר עם כולם, חבר של כולם, בלי חבר אחד. לא הייתי מארח ומתארח. זאב בודד, עוף מוזר.
קיוויתי למות, פחדתי להתאבד.
חיפשתי דברים חדשים, מרגשים. פעם מצאתי שקית בגדים של בחורה. החבאתי אותם אצלי, לבשתי מידי פעם, התגריתי, עד שנמאס לי. הייתי מפנטז על בנות שהכרתי, חושב על נשים ונופל.
ואז הגיע האינטרנט, תחילה בגירסתו האיטית, תמונות שעולות לאט, חופשי וחינמי. הייתי סוגר את עצמי שעות בחדר עם המחשב, מכיר כבר את כל האתרים ה"טובים" שנותנים חוויה חינמית נדיבה. אחריו הגיע המהיר, החוויה הייתה מהירה ומסעירה יותר, תמונות עולות במהירות, ניתן לראות סרטים והכל בחינם.
פותח עשרות חלונות במקביל להעשיר את החוויה, עובר בין החלונות במהירות כדי לראות הכל במקביל, אפילו מהתאווה לא הייתי נהנַה באמת, במתינות.
די! אני מפסיק! זו הייתה פעם אחרונה! נשבע! ונפלתי.
קיבלתי על עצמי הפסקה בימים נוראים, עד היומולדת, החל ממחר, מר"ח ו.... לא הספקתי לחשוב על היעד הבא ונפלתי.
הייתי גולש, בורח למקום אחר, הבריחה הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי, נעלתי את חדרי וכאשר גיליתי שאימי נכנסת בהעדרי, החלפתי את המנעול כך שאיש לא יכנס ללא הסכמתי. ישנתי עם חדר נעול, לבד, כל כך לבד! בלי חבר, שותף, או ידיד אמת. את הורי אף-פעם לא שיתפתי לא היה בי צורך ויכולת לכך, גם כך, אבא לא יבין אותי ואמא ודאי תצחק. הייתי מסוגר, בודד, נאלצתי להיות עצמאי, לא שיתפתי איש בלבטים שלי, בהחלטות שקיבלתי, אפילו את גיליון הציונים בסוף שנה לא הראיתי להורי, לא יודע אם זה בגללי או משכחה ואדישות, הם אפילו לא ביקשו לראות.
תמיד אחי הגדול, הבכור, היה נקודת השוואה לגביי. ההורים שלי שלחו אותי באותה דרך בה הלך ואני השלמתי עם זה, הרי מה שהוכח כטוב אצל אחי ודאי יתאים גם לי. וכך, למדתי באותם מוסדות, אותן מגמות, אותו מסלול שאחי הגדול פילס. לאורך הדרך, תמיד הזכירו לי הסובבים כמה אני שונה מאחי, ההורים, המורים, הסביבה, כולם ידעו שהוא המוצלח ואני, אני זכיתי לקבל את שאריות הגנים הפגומים שהותיר עבורי, הכבשה השחורה. בשִׂכְלותי, לא קלטתי את משמעות הדברים, לא הבנתי שאני אדם אחר, שונה, בעל תכונות ודעות שונות. ניסיתי להתחרות באחי הגדול במגרש שלו, להוכיח לכולם שאני טוב ממנו, ונכשלתי. הייתי כפות בחליפת משוגעים שאני והורי בחרנו שאלבש וכל כך רציתי למחוא כפיים, את כל כוחי השקעתי בזה והכאב היה גדול.
הכרתי את אשתי, חבר הכיר ביננו, לא הכרתי אישה אחרת, בחסדי שמים יצאתי דווקא איתה ראשונה. לא הייתי בררן, לא הרגשתי ראוי לאף אחת, ודאי לא לאישה היקרה שקיבלתי. לא בטוח בכלל שאם הייתי מכיר אישה אחרת לא הייתי מבקש את ידה.
הייתי בתקופה קסומה, סוף סוף הרגשתי שמישהו בעולם מקבל אותי, אוהב אותי, באמת! אהבתי אותה אהבת אמת, הלב שלי היה שבוי, כל מחשבה שלי הייתה קשורה אליה.
לבוֹשְתי, עוד לפני החתונה חשבתי עליה במושגים של תאווה. חשבתי שמדובר במחשבות טבעיות, למרות שמאוד התביישתי לחשוב עליה כך, הרי היא הרבה יותר מ"רק אישה יפה" יש בה כל-כך הרבה מעלות ואני כזה רדוד, דפוק.
באותה תקופה ניסיתי לשמור על נקיות, הרי עוד-מעט אני אוכל לספק את תאוותי בהיתר, לפחות אנצל את ההזדמנות האחרונה שלי לעשות תשובה אמיתית, לפחות ניסיתי...
נפרדתי לתמיד מהחטא והתחתנתי עם אשתי, היה נפלא, תקופה מדהימה, קשר נקי, מדהים, ואני נקי! מי צריך יותר שיש לו אישה כזו נפלאה?
לא שהייתי חף מהרהורים, געגועים לחטא, אך הייתי מרוצה מאוד מהקשר עם אשתי והסתפקתי.
הסתפקתי.... אף פעם לא הספיק לי, תמיד דרשתי עוד! השתמשתי בלא מעט מניפולציות כדי להשיג את מבוקשי ואשתי עפ"י רוב נענתה.
עם הזמן, למדה את השיטות ונזהרה ואני, מלא בתאוות הלכתי לפרוק את היצר לבד.
חטא התאווה חזר במלוא עוזו, אשתי לא ידעה דבר, חייתי חיים כפולים, בצד הנגלה, בעל נהדר, דואג אכפתי ונאמן, בצד הנסתר, חיה המשחרת לתאווה. נשאר לילות מול המחשב, מחפש פורקן ליצרים הגרועים ביותר.
הפכתי לאבא. אין מאושר ממני! ילדה מקסימה, טהורה. בזמן הלידה, שעת ערב, יצאתי להתאוורר, שמעתי את אחת הרופאות מדברת עם הילדים בבית, סיפרה להם כמה היא מחכה לחזור אליהם ואוהבת אותם. הורי מעולם לא דיברו אלי כך, תקופות ארוכות ידעתי שהם לא אוהבים אותי. בהשפעת השיחה ששמעתי, קיבלנו על עצמנו להרעיף אהבה על ילדינו, בהתחלה, כשהם תינוקות, זה קל, אח"כ, כשמתרגלים, נהנים.
מעכשיו אני אבא, צריך לשמש דוגמא, להוביל משפחה, חייב להפסיק! ברור שאי אפשר להמשיך כך. אני אתגבר, גמרנו!
הנפילה הייתה כואבת.
הבת הקטנה שלי עברה ניתוח מורכב, לא משתי ממיטתה כל זמן האשפוז. המראה לא היה מלבב, במקום הניתוח היתה נפיחות גדולה, התפרים בלטו והכאיבו גם לי. מה היא אשמה? רק בת כמה חודשים... הלא את חוֹלאַי היא נשאה, המכאובים שלה נגזרו בלי ספק בגללי. המחשבות הטרידו אותי, לא עמדתי בכך, הלחץ גם כך היה גדול והייתי חייב לשדר כלפי חוץ, לאשתי ולמשפחה – רוגע וביטחון, אחרת כולם היו קורסים. ניהלתי את כל העניינים, דאגתי לכול, עמדתי בקשר עם הרופאים, נסכתי ביטחון בכולם, את הלחץ שלי פרקתי בשירותי בית החולים. נקרעתי, האשמה בי ובמקום שאקרא תהילים לרפואתה אני הולך ומגדיל את הנזק!? בושתי גם נכלמתי.
אחרי כ-5 שנות נישואין טעיתי, שכחתי את המחשב דולק והלכתי לישון, אשתי התעוררה, ראתה הכל. רציתי לקבור את עצמי! איזה בושה! הסברתי שראיתי ונסחפתי, לא התכוונתי, לא ידעתי, זה קפץ, באמת! היא לא האמינה, לא הועיל כלום. התנצלתי, הבטחתי להפסיק, נשבעתי. קיבלה את ההבטחות והתפייסה. החלטתי להפוך את המצב להזדמנות. עכשיו אפסיק לתמיד, הרי אם היא תתפוס אותי שוב אני אבוד, אעשה הכול בשביל להצליח! לקח לי בערך שבוע ליפול שוב.
התרגלתי לחיים הכפולים, השקר הפך לבן בית אצלי. הייתי משקר תמיד, לכולם, על הכל. לפעמים גם כאשר לא צמחה לי תועלת מהשקר. הייתי שקרן כל-כך טוב שהאמנתי לעצמי. אם מישהו היה מטיל ספק בדברי הייתי נעלב, באמת.
בשלב מסוים התייאשתי מעצמי ומניסיונותיי להפסיק, קרב אבוד, היצר עשוי מאש ואנחנו בשר ודם. אין לי סיכוי נגדו. ובאמת, אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ואני, כנראה, לא קיבלתי מספיק עזרה, שלא יבואו אלי בטענות.
כל-כך רציתי לבכות ולא יכולתי, הקרנתי החוצה עוצמה והשקר השתלט עלי, נפשי נטשה אותי ובכתה במסתרים.
למדתי להיות זהיר, מאז אותו מקרה לא הפסקתי, אך לא נתפסתי. אשתי חשדה בליבה, אך לא ידעה דבר, לא אמרה דבר. עם הזמן הלכה ונסגרה, התרחקה. תקופות ההתנזרות של אשתי הלכו והתארכו, חודשים ארוכים ללא כל מגע, גם לא חיבוק, נשיקה, כלום!
כעוס, המשכתי בדרכי במין נקמה בה, לא רוצה? לא צריך! יש פתרונות אחרים. 90% מהיום הייתי עסוק במחשבות על תאווה. הייתי מחכה שהיא תתרצה. היא לא מבינה אותי! הכל רק בגללה! אני חי במסעדת יוקרה ולא נותנים לי לאכול.
במקביל להתרחקות מאשתי, התרחקתי גם מבורא עולם, חשתי מנותק, ניסיתי ולא הצלחתי להתחבר, רציתי לדבר איתו, אך לא מצאתי מילים, הייתי חסום. פחות ופחות הקפדתי על תפילות, התרחקתי, הקשר הלך והתערער, כל-כך התאמצתי, ניסיתי והוא לא ענה לי, האמנתי בו ולא הבנתי למה זה מגיע לי. נזכרתי בחטא והבנתי שאין בן אנוש גרוע ממני, איזו עזות פנים להתפלל אחרי שמרדתי בו, לא הבנתי מדוע הוא משאיר אותי בחיים, הרי תשובה לעולם לא אצליח לעשות.
הייתי מאונן כמעט כל יום. למרות שידעתי שזה לא בסדר. גם בשעת מעשה, מרגיש רגשות אשמה, צער, בזמן שהייתי ממשיך ודוהר אל החטא, מגיע לפורקן וכואב. לא זכורה לי פעם אחת בשנים האחרונות שהייתי מרוצה מהמעשה, לא לפני, לא בזמן וודאי לא אחרי. לא עצרתי לחשוב, לנסות להבין, כוח האינרציה ניהל את חיי, אני פרשתי, לא היה בי עוד כוח.
הסמארטפון הגיע ועשה סדר בחיים, מעתה, המחשב הביתי שימש רק לצרכים רגילים, הסמארטפון תפקד בבית ה"שימוש". המצב היה נח ובטוח. מידי פעם הייתי גולש בעבודה, רואה סרטים ורץ לשירותים.
בבית, הייתי מתעכב בשירותים דקות ארוכות. הייתי מתוחכם, אין סיכוי שמישהו יתפוס אותי, יגלה את האמת, בטח לא אשתי. לא כ"כ הפריע לי מה שהיא תחשוב, רק שלא יהיו לה הוכחות.
מקסימום נתגרש, אין לי הרבה מה להפסיד.
הייתי כל-כך מרוכז בהתמכרות, למעשה היא ניהלה את חיי, חלק משמעותי מהיום הייתי גולש באינטרנט, מחפש אתרים מעניינים, רוב השעות בהם שהיתי בעבודה לא עבדתי, הייתי עסוק בדברים אחרים. לא הספקתי לעמוד ביעדים בסיסיים, לא הצלחתי להתרכז בעבודה, אפילו בונוסים גדולים שיכולתי לקבל בקלות, עם מעט השקעה, איבדתי. הבוס שלי, שמודע לכישרונותיי, ניסה שוב ושוב בשבט ובחסד, לגרום לי לשפר את התפוקה, אך ללא הועיל.
בבית, היו לי לא מעט עבודות פרטיות שיכולתי לבצע. עבודות ששכר רב בצידן, הזנחתי אותן לטובת ההתמכרות. הייתי קם לפנות בוקר בכדי לעבוד ונשאבתי לתוך המחשב. חודשים ארוכים לא עשיתי דבר. לא תפקדתי. לקוחות כעסו ועזבו, מנעתי מעצמי רווח גדול וגרמתי לי להפסד.
ההכנסות שלי נפגעו משמעותית, ההוצאות שלנו עלו על ההכנסות, החובות הלכו וגדלו, מידי חודש הייתי מקבל מספר טלפונים מסניף הבנק. הייתי בלחץ עצום ולא רציתי להלחיץ גם את אשתי, ניסיתי להסתיר ממנה את המצב ולהתמודד איתו לבד. לא עמדנו בחובות, לקחנו הלוואות ולא הצלחנו לעמוד בפירעון החודשי, הבנק הפנה לנו גב, עמדנו בפני קריסה כלכלית טוטאלית.
הייתי תמיד בלחץ, להספיק בעבודה, לטפל בלקוחות, במשפחה, הייתי כל-כך עסוק ולא עשיתי כלום, הפסקתי לתפקד, את זמני הפנוי והלא פנוי נתתי לתאווה. לא נותר לי לזמן לטפח קשרים חברתיים והזנחתי גם את הקיימים. חברים התרחקו. לי המצב היה נח, גם כך התביישתי להראות את פני בציבור, הרי איש לא הכיר באמת את הפנים הכעורים מתחת למסכה. בבית, לא היה לי כוח לאיש, רק חיכיתי שהילדים ואשתי ילכו לישון ואהיה שוב לבד. כאבא טוב, טיפלתי ודאגתי לכל מחסורם, אך ביקשתי בעיקר שקט.
נשארתי לבד, בודד, אין חברים, קשר קר עם הורי, אישה מרוחקת. היצר היה חברי היחיד, חבר נאמן שנשאר איתי לאורך כל הדרך והרס כל מה שהיה אפשר.
עמדתי על-פי תהום, מעדתי ונפלתי מגובה רב, בהתחלה עוד נהניתי ממשב הרוח, כאשר קלטתי את הקרקע המתקרבת, הסתכלתי למעלה, מנסה להדחיק את המציאות העגומה, מזל שמצאתי שם את הבורא.
פתחתי מַצנח, נכנסתי לתכנית, מתפלל לעוד יום נקי.
