חבר יקר, אתה בטוח שזה נכון מה שאתה כותב? תראה, אם יש באמת דרך שאפשר לרכוש וביחד עם עבודה עצמית אני יכול "להראות נצחונות ולהפסיק את הטירוף" - אני מבקש ממך שתגיד לי איפה מקבלים/קונים/גונבים את הנשק הזה, כי עד כמה שחיפשתי - פשוט לא מצאתי שום דבר כזה.
סליחה שאני כותב ככה, אבל פשוט אני רואה אותך מוכן להשקיע כל כך הרבה אנרגיה ולעשות צעדים כל כך קשים, אבל אולי - רק אולי - הם בכיוון לא כל כך נכון. בעיקר אני מדבר על מה שאתה כותב על התאווה "גם בהתחלה שהיא תעשה שרירים את לאט לאט תפורר אותה". ואני שואל את עצמי - איך עושים את זה? הנה, אני נקי יותר משנתיים אבל התאווה לא בדיוק התפוררה. נכון, אני לא חייב להשתמש בתאווה כל פעם שהיא דופקת בדלת, ובחסד אלוקים הרבה יותר קל לי לחיות חיים שפויים כי חזרה לי הבחירה, אבל התאווה עצמה? היא כאן. לא הלכה לשום מקום.
אנסה להסביר טיפה את המצב שלי לפני שאני ממשיך הלאה: במשך בערך עשרים שנה לא היתה לי בחירה. כל פעם שהייתי בהתקפה של תאווה - נפלתי. מידי פעם הצלחתי להישאר נקי כמה ימים או טיפה יותר, אבל תמיד זה נגמר בהתרסקות. לא בגלל שלא רציתי להפסיק אלא בגלל שלא יכולתי. אתה מבין? הבעיה שלי לא היתה התאווה עצמה, אלא העובדה שהייתי עבד. לצורך הענין יכולתי להיות עבד לאכילת תפוחי אדמה (כשרים!), אבל עדיין - אם לא היתה לי בחירה וכל פעם שהייתי רואה תפוח אדמה הייתי חייב לאכול אותו - זה היה יכול להיות נורא כמעט כמו הנפילות שלי באוננות או מה שזה לא יהיה.
כשבאתי להחלמה קיבלתי מתנה אחת ענקית, ועוד כמה קטנות יותר. המתנה הענקית היא שהיום יש לי בחירה. כשאני הולך ברחוב ורואה תאווה, אני יכול להחליט לא להסתכל. כשאני יושב מול מחשב - אני יכול להחליט לא לגלוש לפורנו. כשאני משתמש בסמארטפון שלי - אני יכול להחליט לא להיכנס למקומות שאני לא רוצה להיכנס.
זה מה שכן השנתה. אבל יש גם דברים שלא השתנו. למשל העובדה שאני עדיין אלרגי לתאווה, ומספיק שאלגום טיפה אחת של תאווה - ואני מיד שוב באותו מקום שממנו באתי. למשל העובדה שהתאווה ממשיכה להיות חלק ממני, למרות העובדה שאני יכול לבחור לא להשתמש בה, ולמרות העובדה שלא השתמשתי בה כבר 776 ימים. היא לא מתייאשת ולא מתה מרעב, היא פשוט נשארת נאמנה לי ומבטיחה שתמשיך ללוות אותי עד שאפרוש שאחזיר ציוד.
המעניין הוא שדוקא הקבלה של העבודות האלו היא המפתח לשער ההחלמה. כל זמן שחשבתי שזה ענין של זמן ומאבק ואז ניצחון ענק וזיקוקי דינור ואז שלווה ושקיעה ושקט שאין בו יותר לא תאווה ולא קנאה ותחרות - המשכתי ליפול.
וכדי להגיע לאותה החלמה, יש צורך לא רק בקבלה של המצב שלי אלא גם בשינוי כל הדרך של החשיבה שלי. הניצחון שאני מכיר לא מגיע ממלחמה אלא בדיוק ההיפך מכך. הוא מגיע מכניעה. זה נשמע כל כך מטורף אבל זה אמיתי. כשאני נלחם אני מפסיד, ואילו כשאני נכנע אני מנצח. איזה אבסורד. אז אם אני באמת רוצה לחיות חיים שפויים, מה שאני צריך זה קבלה של העובדה שהתאווה היא חלק ממני, וכניעה אמיתית.
