חברים רבים יודעים לספר על הרגע שבו "נפל להם האסימון" והם הבינו שהתאווה שלהם כבר חורגת מגבולות הסביר. שמשהו פה חולני במיוחד. בעצת חבר אני פותח את השרשור הזה, וכל אחד מוזמן לספר על הרגע שבו נפל לו האסימון. זה יכול להיות קרקעית כואבת במיוחד, או מעשה לא שפוי במיוחד, או זיהוי העובדה שהתאווה באה לשכך אצלנו כאבים אחרים לגמרי, או אפילו סתם רגע שבו התבוננתי על החיים ושמתי לב שהתאווה תופסת אצלי מקום הרבה יותר גדול מכפי שאני רוצה, או מוכן להודות.
נשמח לקרוא אתכם. ויהי רצון שזה יהיה לתועלת לכולם.

ברשותכם, אני אשתף.
אצלי אישית אני מרגיש שההבנה שמשהו כאן לא בסדר חלחלה בהדרגה רבה, במשך שנים ארוכות. אבל בכל זאת יש כמה "אבני דרך" יוצאות דופן. אחת מהן קרתה בערך חודש לפני שנכנסתי לתכנית. ישבתי בכיתה במקום לימודים דתי, עם עוד כ-20 תלמידים, ופתאום עלה על דעתי שמעניין אם יש פה סינון לאינטרנט. בלי להסס הרבה נכנסתי לאן שנכנסתי ומצאתי מיד את מה שמצאתי. ואז התחלתי לצפות, ולחפש עוד ועוד, באובססיה מטורפת.
מה שהיה מיוחד שם זה המעבר המהיר בין מצב שאני בכלל לא חושב על מין, למצב שאני שקוע בו כל כולי, בלי יכולת להפסיק. זה לא שקרה משהו בין לבין. זה לא שהיה תהליך שהתחיל בחוסר שקט, המשיך בחיפוש אוכל ושוטטות באינטרנט וסרטונים ביוטיוב ונגמר בפורנו. זה היה מיידי, חד משמעי, והפיוז שלי נשרף מיד. פשוט מפני שזה היה זמין.
וזה כמובן גם היה משוגע במיוחד. אני יושב בירכתי כיתה מלאה תלמידים. מספיק שמישהו מהם יקום וילך לידי, ואצטרך לסבול את הבושה הכי גדולה בעולם. ואף על פי כן לא הפסקתי. אמרתי לעצמי "אתה משוגע! מה אתה עושה???" אבל זה היה חזק ממני.
תודה רבה ה' שאספת אותי אליך.

היו לי כמה ציוני דרך  לא בטוח שכאן המקום אכתוב בעדינות שלמרות שחוויתי סטירה דומה מאוד לזו שרבי אלעזר בן דורדיא חטף...  לקח לי עוד כמה חודשים (ולא מעט שימושים) טובים עד שבאתי להחלמה...

ה' טבת תשס"ד - 30.12.2004

מה שלמעשה הוריד אותי על הברכיים (גם לא לגמרי, כי עדיין האשמתי את אשתי במעשי) היתה העובדה שבדרך חזור מניחום אבלים של נשמה קרובה עצרתי שוב 'שם'.  מאוחר בלילה,  קר. חורף. לא רציתי להיות במקום בו הייתי, לא היה שם כלום, שומדבר ששווה להתאמץ בשבילו. ובכל זאת אני שם יען כי אני שם. האיכסה של המיץ של הזבל הוכיחה לי שאני חייב עזרה מבחוץ כי מבפנים משהו בי נדפק עד היסוד.   

בכי מיבב.
הילד שלי בכה, בן השנה וחצי, ובכה, ובכה.
אני לא שמתי לב. נשארתי בבית איתו, ולא הייתי בישיבה, כי הוא היה חולה. ובדיוק הוא הלך לישון. הפנטסיה התעוררה.
בבית, לבד. לבד. המחשב של אשתי. הזדמנות.
לא הייתי יכול לעצור את זה.
חיברתי את האוזניות, והתחלתי לחפש את הפריצה בחסימה שהתקנתי על המחשב שלה, שבאופן כללי היה חסום באופן חלש יותר.
הפרצה נמצאה.
הגברתי את הווליום.
לאחר כמה דקות שאיני יודע מה אורכם, כשהכתם המוכר על התחתונים שתמיד מעורר את ההתלבטות איך לנקות אותו בלי ללכלך את המכנסיים, הופיע, הורדתי את האוזניות, ושמעתי קול בכי.
הרגשתי אטום.
אטום למי שאני, אטום למשפחתי. לילד שלי.
יומיים לאחר מכן הייתה עוד נפילה 'קלה' כזו, אשר בעקבותיה נכנסתי לפורום.
כ' באדר, תשע"ב.

כמה ימים לפני ראש השנה ע"ג.

החלטתי סופית בראש חודש אלול שזהו! די!
שבוע לפני ראש השנה הייתי ער כל הלילה... אחרי אזהרות מפורשות מאשתי והתנגדויות להתנהגות הזו.
הייתי שוב ער.. מחפש ומחפש ומחפש... מלא בושה ואשמה ממעשי. אבל באטרף אדיר לחפש תאווה. כשמצאתי סבלתי כשלא מצאתי סבלתי. בכלל לא נהניתי.
הקרקעית היתה שהקלקתי על תמונה מכוערת שמנה מטונפת. אז הבנתי שאני חייב את זה. זו לא בחירה רעה. זו אובססיה כפייתית. זה שולט עלי.
ב7 בבוקר כשהילד שלי התעורר התגנבתי למיטה לישון. קמתי בצהריים.  עם מספיק כאב כדי לא לחזור לשם לעולם.

כשכל זה קרה שוב בערב הבא... כל הלילה.. אשתי זועמת.. בבוקר יושן... בצהריים קם...
אז הרגשתי מספיק טובע. כדי להבין שהמודעה "טובע בפיתויי האינטרנט? " אכן מופנית אלי. רק אז התשובה שלי היתה:

"כן. אני טובע".

אני לא יודע אם התהליך שאני עברתי עונה להגדרות של הפוסט הזה אבל בכל זאת אני משתף.
שנים ארוכות ידעתי שיש לי בעיה, אבל חוסר היכולת לפתור אותה גרם לי לחזק את ההכחשה, כי אם יש לי בעיה שאינה ניתנת לפתרון אז אין לי חיים, ולכן ככל שהחמירה המחלה החמירה גם ההכחשה, ובפרט לאור העובדה שהייתי מה שמוגדר כמכור תקופתי, כך שתקופות ההפסקה חיזקו לי את התחושה שבעצם אני יכול לשלוט על זה, ואם רק אשנה את זה ואת זה, ואפעל כך וכך, יהיה טוב.
"האסימון נפל לי" רק כשנודע לי לראשונה שיש כאלו שמגדירים את מצבי כמחלה, ושיש לה פתרון, וזה קרה בפעם הראשונה (או כמכט הראשונה) שראיתי את המודעה "טובע בפיתויי האינטרנט", בהתחלה אמנם נכנסתי לשם רק כדי לראות מה שיש להם להציע, אך ברגע  שהתחלתי לקרוא את החומר שיש באתר, הבנתי שאני שייך לכאן, ואז נפל לי האסימון שאני צריך פתרון מסוג אחר.

תודה על היוזמה.

אחרי תקופה ארוכה שכבר לא צפיתי בפורנו, אחרי המון זמן שלא אוננתי, פתאום חזרתי לשם. זה לא היה אחרי תקופת נקיות אלא בדיוק ההיפך, זה היה אחרי תקופה שהאוננות והפורנו כבר לא סיפקו אותי, ולא היה שייך שאשאר לקיים מין עם עצמי. הייתי שיכור מין וההבדל היחיד ביני לבין השיכור מאלכוהול היה שעדיין כלפי חוץ נראיתי נורמלי.

ואז יום אחד הייתי לבד במשרד והרכב לא היה אצלי. התאווה תקפה בכל הכח ולא יכולתי להשתמש. בלית ברירה חזרתי אל הפורנו והאוננות. אחרי ארבע נפילות רצופות הרגשתי כל כך רע מעצמי שידעתי שזה הסוף. דוקא האוננות והפורנו הרגישו לי יותר נורא מכל דבר אחר שעשיתי. הריכוז העצמי היה מטורף.

זה היה כבר מספר חודשים אחרי שידעתי שיש פיתרון, ובאותו ערב התקשרתי לפסיכולוג וקבעתי פגישה. הנכונות שלי לומר שאני בבעיה וצריך עזרה היתה כניעה גמורה.

יום אחד "מצאתי את אתר "שמור עינייך"
ואז נפל האסימון, כל הבעיות שלי זוגיות, כלכלי, חוסר תקשורת עם אנשים, מרצה אנשים, וכו'
מתחיל בתאווה ונגמר בתאווה, אני יפתור את הבעיה הכול יסתדר בעז"ה,
ואז הייתי בהריון עוד שנה וחצי..........
עד שהגעתי ל SA ואז התחילו הלידה מחדש,

בהתחלה הייתי מסובך עם עצמי אם אני חסר אונים או לא....... (זה לא המקום לפרט,)
עד הנפילה אחרונה 26/10/2013 שנפל עוד אסימון שאני חסר אונים מול התאווה והתחלתי לעשות צעדים פעולות קבוצות וכו'

מתפלל לעוד יום מחובר ושפוי

היו פעמיים.
חשבתי על זה לא מזמן, ש, יואו, אני נקי כבר תקופה, איזה בעסה שלא הכרתי את התוכנית קודם והייתי מתחיל את החיים כבר. ואז נזכרתי שכבר הכרתי. והלכתי לקבוצות. והפסקתי.
את האחרונה אני לא מעוניין לשתף. הקודמת הייתה שכבר הרגשתי פלסטיק מנוכר וקהה, פורמט קבוע של שימוש נונסטופ, לא היה שום דבר שהייתי צריך לעשות או חייב, ככה שכל החיים שלי התנקזו לנדנדה של למעלה ולמטה, שבאמת ספקה לי עניין רב, וכל החיים, האמתיים, היו מחוץ לי, ממש. וראיתי אותם מתרחקים.

האסימון שלי.
האמת שהוא לא נפל עד הסוף. כי סוף אין.
אבל מה שהביא אותי לתוכנית זה המקרה בו אישתי תפסה אותי.
הרגע הזה שאין לי מושג מאיפה הוא בא, שהודתי ולא המשכתי לשקר...
אני עד היום לא יודע למה בעצם הודיתי ...
אבל זה הרגע.
הוא צרוב לי עמוק בזיכרון בתור היום בו נפלו עלי השמים.
היום בו הורדתי מעל כתפיי משא כבד של 15 שנה לערך...
והנחתי אותו על אישתי...
http://forum.gye.org.il/index.php?topic=4220.msg43666#msg43666

האמת שזה מורכב.

הפעם הראשונה שהבנתי שיש בעיה זה שנהנייתי מהשימוש ולא היה לי כואב אחרי, הבנתי שאני חולה אנוש וחיפשתי פתרון שכלל גם קביעת פגישה אצל פסיכיאטר.

באותו ערב עליתי לקבוצה טלפונית רעדתי כולי ועיוותתי את הקול, והצגתי את עצמי כמכור לשעבר (חשבתי שזו תוכנית למכורים לפורנו וזה היה תקופה ארוכה של יובש מפורנו ושימוש בתאווה בצורות אחרות), חייתי בהכחשה שאני רק ככה לפעמים נופל אבל לא מכור, אחד המנחים בקבוצה הנחית אותי בשאלה 'מה היית מעדיף שהבת שלך תספר לך על החתן שלה' זה גרם לי להנחתה והבנתי איפה אני נמצא.

התחלתי בתוכנית ככה בחפפיניקיות בשביל הפרוטוקול, שבוע וחצי אחרי שוב קיבלתי קריז חזרתי לפורנו וזה אחרי כמעט שנה וחצי שלא, זה היה כואב נורא וזה ביאס אותי ונתן לי להבין סופית ש. . .

אני סקסוהליסט ומכור לתאווה.

השלמתי את צעד אפס.

תודה דוקטור על היוזמה

בטעות פרסמתי את הפוסט בתחילה ב"ציטוטים ורעיונות". עכשיו, כשהוא הועבר ללוח המרכזי, אני מקפיץ אותו לטובת מי שרוצה להוסיף את הרגע המיוחד שנפל לו האסימון.

תודה דוקטור, תודה לכל מי ששיתף (עוד לא קראתי הכול).
לי נפל האסימון שמשהו לא בסדר אצלי, כאשר חזרתי להשתמש ברשת חברתית לתאווה וגיליתי שמה שקורה זה שאני מוסיף עוד ועוד "חברים" ויש לי המון תאווה זמינה, לא צריך לחפש, אבל אני מחפש עוד ועוד איפה שנפתחת לי הגישה ועד שאני מתפנה לבדוק מה יש לי זמין, אני כבר אחרי נפילה, וברגע זה, זה לא מעניין אותי. זה הביא אותי למוכנות לבדוק אם יש אפשרות לצאת מזה.

אצלי זה היה קצת שונה מקודמי.
זה התחיל ברצון העצמי שלי לצאת מהתאווה כי רציתי להחיל לצאת עם בנות. חודש אלול התשע"ב אם אינני טועה התחלתי לבד לצאת ממנה. היא כל כך התרחקה. הייתי בהיי גדול. חיכיתי חודשיים והתחלתי לצאת. היה טוב באמת. שמחה ונחת בלימוד זכור לי תקופה נפלאה. כך בזמן זה יצא לי להכיר את הפורום, נכנסתי וכתבתי שאין כמו שמחה והיא יכולה לעזור. כתבתי על האור ועל... באמת הייתי במקום עליון. נקי כשבעה חודשים עד תמוז באותה שנה. קרה לי משהו איני יודע מה. לא זוכר. אך חזרתי לאוננות ולהתכנסות פנימה לתוכי...
בחודש אלול התשע"ג אמרתי די. הגעתי למצב שבו אני יושב יום שלם לומד דף גמרא ומסיים את הדברים העקריים של לימוד התורה שאני רציתי לסיים באותו יום ואז ישר הולך למחשב פותח סרטים ועוד כהנה וכהנה דברים ופשוט מבזבז את שאר יומי על תאווה אוננות ורצון לסיפוק עצמי שאינו נגמר. הייתי הולך כמו רובוט למנחה ערבית וחוזר שוב לאונן עד השעות הקטנות של הלילה. הולך לישון וקם למחרת ושוב הגלגל חוזר ככה במשך שבוע עד שנזכרתי שיש אתר שנקרא שמור עיניך שנכנסתי אליו בעבר... הבנתי שאני זקוק לעזרה ואיני יכול לבד לא הפעם...
מאז אני נקי כ180 יום עם נפילה אחת.
אסירותודה לאבאל'ה אוהב ולכל החברים.
אוהב אותכם וכיף לי להיות כאן.
תודה

אצלי נפל האסימון,
אחרי תקופה של נקיות (למרות שהיו הרבה תקופות נקיות, ואז פתאום נפילה פי כמה יותר גרועה מהקודמת) הלכתי לבית ולמרות שהיה לי נסיון תפסתי את עצמי ולא נפלתי.
ויום אחרי בלילה שוב היה לי נסיון, והרגשתי שאני כבר יכול להתגבר עליו כי אתמול כבר היתמודדתי.
אך זה הגיע פתאום כמו טיל ונפלתי באינטרנט. וקמתי ודפקתי תראש למה עשיתי את זה?..
ואסור לי לעשות את זה וכו.. וישבתי עוד פעם על המחשב ועסקתי בעיניני והנה נפלתי שוב  ויותר מאוחר שוב באותו לילה...
בבוקר חשבתי לעצמי זהו כבר אין סכוי.. בהתחלה זה היה כיף ולא ידעתי את האיסור ואת הבעיתיות שזה מביא, ועכשיו אין סיכוי שאני יוצא מיזה...
עבר בערך 8 חודשים מהקרה הזה, 8 חודשים של יאוש והריסה עצמית, ואני עדיין לא נקי.
אני חדש באתר ואולי עכשיו אני יצליח לקום...