בספר על התמכרויות והחלמה, קראתי בדיחה שעוזרת לי הרבה פעמים: מה ההבדל בין אדם עם הפרעה פסיכוטית לבין אדם עם הפרעה נוירוטית? הפסיכוטי חושב ששתיים ועוד שתיים שווה חמש, בעוד הנוירוטי יודע ששתיים ועוד שתיים שווה שתיים, אבל הוא לא מסוגל לקבל את זה.

זה הסיפור שלי. הרבה זמן לא ידעתי בכלל ששתיים ועוד שתיים זה לא חמש, אבל אחר כך כאשר זה נודע לי - סירבתי לקבל את זה. זה נכון לגבי ההתמודדות שלי עם התאווה כפי שזה נכון לגבי דברים אחרים בחיים. אני יודע את העובדות - אבל מסרב לקבל אותן, ומעדיף להשתגע.

הרבה זמן לא ידעתי לעשות חשבון פשוט, בדיוק כפי שהפסיכוטי לא יודע לעשות שתיים ועוד שתיים. לא מדובר כאן על מדעי החלל אלא על הסתכלות פשוטה על העבר שלי ולימוד מההיסטוריה. אם ניסיתי כל כך הרבה פעמים לעשות את אותו דבר ואף פעם לא הצלחתי, כנראה שזה בלתי אפשרי עבורי. נניח שזה היה משהו אחר - הייתי לומד את הרמז הרבה יותר מוקדם. אם הייתי מנסה ללכת על חבל דק שמתוח בין שני גגות וכל פעם נופל באמצע, סביר להניח שהייתי מגיע למסקנה שאני פשוט לא יכול לעשות את זה. אבל בתאווה זה היה אחרת, ולמרות שכל פעם שניסיתי נכשלתי, עדיין חשבתי שהפעם הזאת זה יהיה אחרת ואצליח...

וזה נכון כפול שתיים, הן לגבי הנסיונות להפסיק והן לגבי השקר וההונאה העצמית כאילו "הפעם זה יהיה אחרת". למרות כל הפעמים שנפלתי ותמיד הוכיחו לי ששימוש בתאווה פירושה סבל, עדיין הראש שלי מספר לי שהפעם זה יהיה כיף. וכמו שאיינשטיין אמר: "אי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות".

בסוף הבנתי ששתיים ועוד שתיים שווה ארבע, אבל אז לא הסכמתי לקבל את זה. טוב, אני מכור, אני יודע שכל פעם שאגע בתאווה זה יסתיים רע, אבל למה אני כזה? למה אלוקים עשה אותי ככה? למה אנשים אחרים יכולים ואני לא? למה נגזר עליי לסבול? למה אני חייב קבוצות? למה אני צריך להקשיב לאנשים אחרים? זוהי רק טעימה מכל ה"למה" שיש לי, וכולם ביחד צועקים חוסר קבלה. אני לא מוכן לקבל את העובדה הפשוטה שאני לא שפוי. שתיים ועוד שתיים זה ארבע? לעזאזל!

אבל בדיוק כפי שלא יעזור לנוירויטי להתעצבן כיון שהתוצאה של התרגיל החשבון הזה לא תשתנה, ככה גם לא יעזור לי להתעצבן או לכעוס או פשוט להתעלם מהעובדות. למען האמת, להתנהגות שלי אין כל השפעה על התוצאה, והיא תישאר ארבע בין אם אני אוהב זה ומקבל את זה ובין אם אני שונא את זה ולא מקבל את זה. שתיים ועוד שתיים שווה ארבע ואני סקסוהוליסט.

מה שכן, אם אני מקבל את זה, אז אני יכול להשתנות. התוצאה לא אבל אני כן. קבלה של העובדה שאני חולה תגרום לי ללכת לרופא וקבלה של העובדה שאני סקסוהוליסט תגרום לי להתחיל לעשות את פעולות ההחלמה.

תודהרבה סוד. התחברתי. לפני כמה חודשים חבר יקר קנה לי ספר בשם 'מסע הנשמות', המוטו המרכזי של הספר הוא שלפני שירדנו הנה בחרנו את כל המאורעות שאנחנו חווים כדי שנוכל להתפתח כנשמה. ובמילים פשוטות, באנו לכאן כדי ללמוד. למרות שהיה לי מורכב לקבל את החלקים הכאובים בחיי כבחירה מוקדמת שלי החלטתי לבדוק את זה. הלכה למעשה.

די מהר שמתי לב שיש לי ביום יום ארועים  חד פעמיים וכאלו שחוזרים על עצמם בוריאציות שונות. אני יודע בוודאות שההבדל בניהם הוא 'שמהחד פעמיים' למדתי, הפקתי את התועלת, ובאלו שחוזרים על עצמם לא.  יש לי אסירותודה עצומה על המקום הזה. כי אני מאלה שמחליטים אחרי רגע שהתוצאה היא שתיים בלבד. מאלו שיתוכחו איתך על זה שיש פה בכלל שתיים נוספים...

שנגדל ונלמד. היום.. 

תודה אסירות.

אז הנה העדכון של הבדיחה: מה ההבדל בין אדם עם הפרעה פסיכוטית, אדם עם הפרעה נוירוטית ומכור? הפסיכוטי חושב ששתיים ועוד שתיים שווה חמש, בעוד הנוירוטי יודע ששתיים ועוד שתיים שווה שתיים, אבל הוא לא מסוגל לקבל את זה, ואילו המכור חולק בכלל על העובדה שיש כאן שתיים ועוד שתיים...

תודה רבה סוד.
דבריך נעמו לי מאד, כמים קרים על נפש עייפה, אין לך מושג (בעצם יש לך כן) כמה אתה (וכל אחד מהחברים היקרים הכותבים כאן) מועיל בדבריך\כתביך,
וגם כשלא מגיבים, הרי שהדברים נקראים ומביאים תועלת עצומה.
ושוב, יישר כח.

תודה רבה סוד. בשבילי הפוסט הזה הוא "גזור ושמור".
כי כשאני מעיין ביומנים שלי אני רואה שכבר לפני 20 שנה ראיתי את עצמי כמכור וידעתי להצביע די יפה על הדפוסים הבעייתיים. אבל לא הסכמתי לנהוג לפי המשמעות של זה. לא הסכמתי לקבל את זה. אוקיי, אני מכור. אבל אמשיך להתנהג כמו אדם רגיל ואיכשהו זה יסתדר.
זה לא הסתדר.
גם המשל על מי שמנסה ללכת על חבל נגע בלבי. כי אם הוא בכל זאת ימשיך לנסות ללכת על חבל וליפול וליפול, נשאל אותו מדוע אתה ממשיך לנסות. והתשובה שלו תהיה - אני לא מוכן לוותר על החלום. גם אני לא הייתי מוכן לוותר על התאווה. לכן כל פעם אחרי נפילה מצאתי את עצמי שוב ושוב על החבל מנסה להוכיח לעצמי שאפשר גם ליהנות מהיתרונות של התאווה וגם לא לסבול מהפגעים שלה. אני מוכן לוותר על הכאב, אבל לא על ההנאה. אבל מה לעשות - זו עסקת חבילה. או נפילות - או הימנעות מוחלטת. והאמת גם עכשיו כשאני כותב את זה יש לי קווץ' קטן בלב של כאב על הוויתור הגדול. באמת לחיות בלי שום שום שום תאווה? נו טוב, רק להיום...