מכור.
כמו סמים. הורס את חייו, את חיי כל יקיריו, גונב, עושה מניפולציות, משקר, לא רואה ממטר, עשוי להיות אלים, מחפש אחר הריגוש. הרבה מאוד סטיגמות נקשרות לפירוש המילה הזו בציבור, האם הן תואמות אותי? האם הן קשורות אלי?
אקדים ואומר קודם כל בעקבות מה שנכתב קודם לכן, שבספר הלבן (הספר של 'מכורים למין אנונימיים') נכתב במפורש שהשאלה אינה קלינית פסיכיאטרית. החבורות הראשונות שכתבו את הספר טרחו להדגיש שמה שחשוב להם הוא שההגדרה 'מכור' עוזרת להם לתהליך ההחלמה, זאת בלא קשר האם אכן מדובר בהתמכרות באופן ממשי-גופני.
כמו כן, אקדים ואומר שמחקרים חדשים (מי שרוצה אני יכול לשלוח לי בפרטי) מדברים על ההשפעות המוחיות של ההתמכרות לפורנו באינטרנט (אגב יש הדגשה דווקא על הפורנו ודווקא על האינטרנט כחומרים מאוד ממכרים, ואכמ"ל) במובן המאוד ממשי, אלא שגם שם יש לחלק בין התמכרות פסיכולוגית (אשר יכולה לעבור אחרי תשעים יום) לבין התמכרות עם תסמיני גמילה גופניים ממשיים כמו אלכוהול סמים ושאר חומרים.
אבל ברור שזה לא השאלה, נכון? ברור שכשאני מתחבט בשאלה הזו איני שואל את עצמי האם יש לי הרבה דופמין במוח, אני לא שואל את עצמי כיצד יכול להיות שאדם נורמאלי לא מגורה במשך עשר שעות כל יומיים ואילו אני מרגיש את הצורך ואף את היכולת לעשות את זה, ואף את הדחף הזה שאם היה לי עוד זמן או עוד חומר זה היה קורה שוב כאן עכשיו ומיד.
לא, זו לא השאלה.
השאלה היא, איך שאני מבין אותה ואיך שחוויתי אותה בעצמי, היא האם אני חושב שהסיפור המרכזי של חיי בעת הזו הוא להתמודד עם הדבר הזה או שאני פחות או יותר בסדר, למעט בעיה קטנה בבחינת 'ספיחי שביעית', שאמנם לא מרפה, אבל גם איני רוצה לנפח אותה. האם הזהות שלי מסתובבת סביב השאלה הזו? וכאן עולה ההכחשה.
בכפרי גמילה מסמים אוהבים את מטבע הלשון של NA, שכאשר אדם מכריז על עצמו הוא צריך להגיד שם: נניח נתן במתנה, ו'מקצוע': מכור.
להיות מכור זה 'המקצוע' שלי, זה מה שמגדיר אותי במובן הכי יומיומי וממשי של העניין. זה קודם כמעט לכל דבר אחר, ואולי בעצם לכל דבר אחר.
האם אני מסכים לקבל את זה, את העובדה שהשאלה האם אוננתי או לא אוננתי מעסיקה אותי מאוד. מאוד. מאוד. בכל רבדי אישיותי? שהיא עוטפת את כל חוויית החיים שלי במובן המאוד ריאלי של העניין?
אבל במחשבה שנייה, אני חושב שגם זה לא ממצה.
להיות מכור, בשבילי, זה משהו הרבה יותר שורשי. השאלה, כמובן, היא האובססיה, מהיכן היא נובעת.
אני מדמיין לעצמי אדם שאינו יהודי ואינו דתי, הולך ורואה סרט רומנטי, שכמובן דאגו לדחוף לו איך שהוא איזו סצינת מין (מכיר מקרוב, הייתי אלוף בלאתר אותם...), האם אני חושב שכל מי שראה את הסרט הזה בקולנוע, על כל המשתמע מכך, הלך אחר כך לשירותים לאונן? פתח את הסמרטפון בהתרגשות, הוריד עשרים סרטי פורנו במקביל, התקשר לטלפון, ניסה את הזווית החדשה שתגרום לגירוי להיות חזק יותר וכו' וכו' וכו' כמו שעשיתי כל כך הרבה פעמים?
איכשהו נדמה לי שמשהו בדרך בה עשיתי את הדברים האלה היה, איך אומר, בולמוסי?
וגם אני שואל את עצמי, מתי אנשים רוצים קצת להתעורר מינית? מעבר לבדיחות, האם זה יכול לקרות להם בשתיים בלילה כשהם עייפים ומתים מעייפות וכל מה שפתאום קפץ לראש הוא שהמחשב של אשתי פתוח ויש הזדמנות? האם ההזדמנות היא שמעוררת אותם באופן שגובל בבלתי נשלט, כפי שהייתי אני?
והרובד האחרון, הפנימי ביותר והמשמעותי ביותר עבורי: הרובד הרוחני. האם אדם נורמאלי מרגיש גם כן את התחושה שהדברים לא במקום, את הדחף הזה כל הזמן לבדוק מה חושבים עלי, מה אומרים עלי, את תחושת האשמה הכבדה הזו לאחר כל כישלון, את הריקנות חסרת המנוח כשפתאום יש לי יום חופש ואין לי מושג מה לעשות איתו, את תחושת ההתפרקות הזו כאשר אני יוצא משגרה. את הזעם החריף כשלא מאפשרים לי את מה שאני רוצה. את הפחד והדחייה...
את הפיצול, את התחושה שאני לא ראוי. שאין מי שיקבל אותי אם אספר...את הנואשות הנוקבת...
בשבילי הרובד האחרון הוא שמגדיר אות כמכור. וככל שעובר הזמן הוא משתנה, ולאחריו שאר הרבדים בחוליות השרשרת ההרסנית הזו.
מקווה שתיארתי מעט
נתן במתנה
