רבים וטובים עסקו כאן בפורום על נושא זה של "חוטא" או "חולה", פשוט וברור הוא שכמכורים מבט על עצמנו כ"חוטאים" גרם לנו להיות "חוטאים גדולים" עוד יותר, לעומת זה כשתפסנו את בעייתנו כמחלה חפשנו דרך להבריא, ומצאנו את הבראתנו ב12 הצעדים, התהליך הזה עבד וממשיך לעבוד אצל כל מי שהפסיק לחפש "תשובה" על "גודל חטאיו" והתחיל לחפש "החלמה" ל"מחלתו" בין אם נתפסת אצלו כקטנה או גדולה.

בתחילת דרכי כשראיתי שיש פתרון לבעייתי ופתרון שעובד, הסכמתי לקרוא לאותה בעיה בכל שם שאתבקש ובלבד שאמצא מזור למכתי חולה, חוטא, לא עניין אותי העיקר התוצאה מצידי אקרא לעצמי גם "מיקי מאוס" אם זה יעזור - כמובן לפי ההבנה האנגלית למושג כי בעברית תמיד הרגשתי כך- השלמתי עם דימויים ל"אדם שנולד בלי רגל" או לחולה סוכרת, בהמשך הבנתי שחשוב גם להפנים שאינני "חוטא" משום שאז אני מיחס את המאבק לעצמי ובאופן אישי במאבק זה תמיד הובסתי, וכשאני תופס את העניין כמחלה יש מישהו אחר שמנהל את העסק והוא בלתי מנוצח כך שעדיף לי להיות "חולה" ולא "חוטא".

משהו הרגיש לי חסר בכל הסיפור הזה, על פי רוב מחלה נתפסת כדבר הניתן לריפוי, אמנם ישנם מחלות חשוכות מרפא אלא שגם להם מחפשים תרופה, ובמחלתנו אין דבר אשר ירפא לנו ויעלים מחלתנו, תוכנית 12 הצעדים איננה תרופה שלוקחים פעם אחת וזהו ולדמות אותה לפרוטזה גם לא מתקבל כל כך.

בהחלמה ברגע של קושי זכיתי להארה או כפי שהיא מכונה "בכתבי הקודש" חוויה רוחנית, הבנתי שלא נולדתי "חולה" נולדתי "שונה", ניסיתי לחיות ככל האדם ומכיוון שאני שונה נעשתי חולה מניסיון זה, מפני שלא הייתי אמור לחיות ככל האדם, לא ניתנה לי האפשרות הזאת,ל"כל האדם" ניתנה בחירה לרצות כך או אחרת לטעום מזה וגם מזה לא להניח את היד ובין כה וכה לחיות את חיי היום יום, לי לא ניתנה הבחירה הזאת לי ניתנה בחירה אחרת בחירה האם לחיות עם אבא, להרגיש רוחניות עם כל גרגיר אבק או לחדול, לחיות עם תפיסה פנימית שאין לי שום כח בעצמי אלא כח עליון צמוד, צמוד, או פשוט לא לחיות, בחירתי היא בין כף הקלע כאן בעולם הזה או להיות עם השם כל רגע כל שנייה ללא הפסק,

ניסיתי לחיות כאחרים וחליתי ועד שלא תפסתי שאני שונה המשכתי לחלות, רק כשהבנתי שהניסיון לחיות כמו אחרים לא מתאים לי, הבנתי שלי נכונו חיים אחרים, כיום אני לא רוצה לחיות ככל האדם, כן אני רוצה את 12 הצעדים מתוך בחירה אלה הם חיי. ואם בשביל להגיע אליהם הייתי צריך לסבול 25 שנה, אני מקבל זאת באהבה, בשבילי 12 הצעדים אינם תרופה למחלה שהיה עדיף שלא תהיה, אלא דרך חיים, חיי שלי כפי שאני מבין אותם.

אינני "חולה" אלא "שונה".

מוקדש באהבה לכל אחי ה"שונים" 

תודה לך על ההקדשה... הגם שלמעשה אין כמעט הבדל בהגדרה, לי המחשבה הזו בעייתית מעט. הרי כל חיי הרגשתי שונה. מקטנות. לדוגמא בכיתה שלי היו תלמידים והיה אותי. גם במשפחתי, היה אותי והיה "אותם". בשם השונות הזו הרשיתי לעצמי לא מעט דברים. 'מה לעשות הרי אני שונה'... ההגדרה של חולה, לא רק שהיא פשוט נכונה במקרה שלי (גם את בעלי התסמונות מכונים שונים, אבל הם חולים, וזה לא ניתן לריפוי. לא הטורט ולא הדאון) היא לא מסירה ממני את האחריות 'לקחת את התרופה', במקרה שלי, לצעוד. מעבר לקושי לקרוא הרגשי לעצמי חולה, לא קל לי להחשב כחולה כי יש לכך השלכות מחייבות. רק להיום אני מעוניין להמשיך ולהתחייב.

בתקווה שהארתי את הנושא מזוית נוספת והועלתי.

בהחלמה. 

תודה אסירות על הארה.... המחשבה הזאת עלתה בי בימים הראשונים כשהגעתי לתכנית, רציתי כבר אז לכתוב והחלטתי לגנוז עד שאתחיל לצעוד כי "מה שרואים וכו'", התעוררתי לנושא בעקבות אירוע גדול שהתקיים בירושלים... ויצא לי לדבר עם מחלימים חלקם ותיקים על כך שאסור לנו להתרגש מידי, אם אני לא טועה היה מי שכתב "נו מור דרמטיש" הנקודה הזאת עוררה בי שוב את התחושה שכשונה הניסיון לחיות "רגיל" הוא הגורם למחלה.

ודאי שאין הבדל מהותי בהגדרה, משום מה לי מאד עזר (לעת עתה) המבט הזה שבו אני רואה את התכנית כלכתחילה, לא בדיעבד. 

יש פיסקה של הרב קוק בעניין האופי הקבוע והמתנודד שממש מזכירה את מה ששבענו מטובך השביענו מטובו (או יותר נכון מהטוב העובר והמתגלה דרכו).

בשל העניין שבדברים, אני מעתיק את הפיסקה לכאן (אני מעתיק הכל כדי לא לעגל פינות. לא כל הדברים בדיוק מתחברים, אך ההבחנה הזאת שבעלי אופי מתנודד צריכים את ה' צמוד, בהחלט מוזכרת כאן בצורה די ברורה. עם זאת, נראה לי שחיים מעשיים דווקא מאוד מועילים למכורים כמונו...  ):

"ישנם אנשים אשר עשה אלהים אותם ישר, שתכונתם שוקטה, וההדרכה הישרה והמנוחה הפנימית היא גורלם הקבוע להם. אמנם אם יתיגעו בתורה, במוסר ובחכמה, יעלו במעלות גדולות, אבל בכל אופן הנם אנשי יושר טובים והגונים. גורלם של אלה הוא להיות עסוקים במקצעות המעשים בפועל או בחכמות המעשיות. הצד המוסרי שלהם עומד הוא על עצמו, על עמדו ומנוחתו, יוכל להיות שלא יעלה למעלה רוממה, אבל גם לא ישפל למדרגה שפלה.
אבל סוג שני נמצא שאין בהם מנוחה, עומדים הם תמיד בשיקול, להיות עולים עד לרום שמים, או גם לרדת למעמקי תהומות. אלה צריכים הם לתקן את אישיותם הרוחנית מדי יום ביומו. אלה כשיסגלו לעצמם את אותה הדרך שהם צריכים לה, יעלו מעלה מעלה, אבל אם יעזבו אותה, עלולים הם לרדת מטה מטה. אלה הם שהם צריכים להיות עסוקים תמיד בתורה ועבודה, במוסר וברגשי קודש, וחלילה להם לפרש לדרך ארץ, ולחכמות מעשיות.
במהלך הדורות בכלל נמצא לפעמים דורות כאלה, שתכונתם הכללית היא מסוג הראשון, שהם בעלי מנוחה, בעלי אופי קבוע, וחינוכם ראוי להיות דומה לאלה היחידים בעלי האופי הקבוע. וישנם ג"כ דורות בעלי אופי מתנודד, שפרנסתם הרוחנית צריכה להיות מתמדת בהשפעה תדירית. ולפעמים אנו מוצאים, שבאיזה חלק מיוחד יהי' לאיש או לדור פנים של מנוחה, ובחלק אחר פנים של תנועה. וצריכים המנהיגים, הדואגים לטובת הכלל, לשום אל לב, איך לחנך את הדור ביחש לכל חלק וחלק בפ"ע".

מזדהה עם כל מילה ורציתי להוסיף שאם הייתי צריך לסבול 30 שנה,
ולקלקל את כל הזוגיות,
ולהפסיד מאות אלפי שקלים ויותר,

אני מנסה לתרגל שהחיבור שיש לי היום לאלוקים היה שווה,
ובתפילה שאקבל את המקום שלי שזה אני.

תודה על השיתוף.

האמת שאני מבולבל שם, כך שסקסוהליסט נשמע לי הכי טוב.

את הדיון אם אני חוטא או חולה, אני משאיר לצעד 13  8)

שבענו היקר, זכיתי להכיר את מי שכתב את המאמר 'נו מור דרמטיש'. אכן כן. לא עוד דרמות. הסדר בבלאגן נעשה כלימדו אותי לבדוק את המניעים.  ובצורה פשוטה - 'מה אתה מחפש שם'. אכן למחפשי דרמות אציע להימנע מאירועים גדולים כפי יכולתם. כל חובב 'אקשן' שירצה להנות ממהומה הגונה אציע לוותר וללכת לקבוצה במקום.

בהחלמה.

שבענו היקר.
ממש קלעת לתחושות ורגשות שלי, בקשר למחלה שלנו, כפי שכתבתי קצת בעבר:
forum.gye.org.il/index.php?topic=4954.msg52167#msg52167
אני אסיר תודה לפגוש אנשים יקרים כמוך שצועדים באותה דרך.
רק אוסיף, שלמרות שדבריך נראים גם לי מאד, אך לי באופן אישי, עם ההתקדמות בהחלמה, כבר נהיה פחות חשוב העיסוק בעניין, חולה או שונה, ולכתחילה או בדיעבד, כי לאט לאט אני מתחיל להפנים את העניין של "קבלה", כך שלא אכפת לי אם אלוקים ברא אותי ממש חולה, ובמצב של דיעבד וכדומה, כי אכן: רצונך ייעשה!.
כל חיי ניסיתי לשלוט על החיים שלי, ולנהל אותם לפי הרצונות האנוכיים שלי (שאמנם היו סביב שאיפות רוחניות מהתחום התורני, אך בכל זאת אנוכיים).
למדתי כאן להפסיק לשחק את תפקידו של אלוקים, ולקבל את עצמי כפי שהוא בראני.
כמובן שבנוסף למדתי להכיר אלוקים אוהב, שגם אם הוא שם אותי במצב של דיעבד, הרי שבשבילי זה לכתחילה, ובשבילי, מאיזו סיבה שלא תהיה, לא יכול להיות אחרת, כך שהשאלה לכתחילה או בדיעבד הפכה למיותרת.

הרוצה בתשובה, אהבתי את דבריך!  8)

אשמח אם תכתוב מקור יותר מדוייק.

תשובה שלימה - התכוונת שאני אכתוב מקור יותר מדויק, או הגבת למישהו אחר כאן?

התכוונתי אליך טהרני.

זה מופיע באורות הקודש ח"ג (לצערי, הספר לא לידי. יש בו תוכן, ושם הפסקה הוא "האופי הקבוע והמתנודד". אם חשוב לך שאמצא מספר עמוד, עדכן אותי).

כמו כן מופיע בשמונה קבצים א,סא (ומשם העתקתי. מופיע בויקיטקסט).

אשמח לעזור בכל עניין.

תודה שבענו מטובך, הזדהיתי מאוד עם הדברים. אסירתודה, הזדהיתי גם עם דבריך  על כך שלא משנה איך שנקרא לזה אנחנו חולים כמו אנשים עם תסמונות שמכונים "שונים", מצד שני אבל אדרבה דווקא במשותף נראה לי שעדיף לקרוא לזה כמו שקוראים להם. הייתי מעדיף לקרוא לזה מיוחד ושונה מאשר חולה.
ולו זה יהיה טוב יותר עבור מי שמסתכל מהצד על המכורים. זה יכול להיות רלוונטי האם להתחתן עם מכור, להעסיק אותו כעובד, ועוד. לי כשלעצמי פחות אכפת לי איך נכנה את זה כמו שכתב הרוצה בתשובה.

משפט קצת מפורסם באנגלית אומר between insanity and sanity there lies a thin line
עכשיו ראיתי איך ישמעאלי אחד מסובב את הראש אחרי מישהי עד שכמעט נהיה לו נקע בצואר, זה אופייני להמון המון אנשים, אז הם כולם מכורים?
בעצם מי לא מכור?