בתקופה האחרונה היו כאן הרבה תכתובות על השיטות המתאימות למאבק בהתמכרות, ובאופן אישי אני חושב שכולן טובות וראויות. כל אדם הוא עולם מלא, כל אחד התמכר באופן אחר ובצורה אחרת, וממילא לכל אחד יש את הדרכים שלו לצאת מהבוץ. אני באופן אישי פועל כבר תקופה בשיטה של 12 הצעדים, ומטבע הדברים אני ממליץ לאנשים אחרים לנסות את מה שהצליח עבורי.

דיברנו אפילו על פתיחה של קבוצה וירטואלית כאן (שמתעכבת בנתיים בגלל סיבות טכניות), ובגדול ישנם הרבה שרוצים להיעזר בעקרונות הצעדים גם מבלי להיכנס לקבוצת תמיכה (כל אחד מהסיבה שלו).

בפוסט הבא אשתדל להביא את הנושא העיקרי ביותר מבחינתי בכל השיטה, מתוך תקווה שכולנו נשתמש בזה כל אחד כפי יכולתו. אבל חובה עלינו לזכור: הידיעה עצמה שווה כקליפת השום, ואין לה שום משמעות ללא יישום שלה בחיים שלנו. אני יודע מצוין למה סיגריות הם מסוכנות ויכול להסביר את זה באופן הכי טוב, אבל עדיין מעשן (ואני לא מכור...). כדי להביא את ההבנה למעשה יש צורך בהרבה אימונים.

טוב, נסחפתי קצת בהקדמה. הגיע הזמן לדבר תכל'ס.

כל אחד מאיתנו סוחב איתו מחסנים של רגשות, כעסים, פגיעות, שנאה וכן הלאה. התחמושת במחסנים האלו מתפוצצת מידי פעם וגורמת לנזקים עצומים, ולכן התפקיד שלנו הוא בעצם במילה אחת: לשחרר. בשתי מילים: לשחרר ולהשתחרר.

בקבוצה עצמה מקדישים זמן ממושך לכל סוג של רגשות ולומדים כיצד לפרק את התחמושת, אבל כל אחד יכול להתחיל לעבוד לבד על הדברים. אקח כאן דוגמה אחת לנושא של שחרור מלחץ:

נסעתי אתמול לפגישה מאוד חשובה ובדרך נתקעתי בפקק עצבני. כמובן שהתחלתי להתעצבן ולחשב מה יהיה וכמה אפסיד וכן הלאה. באיזה שהוא שלב זה כבר התחיל לדגדג לי מידי והבנתי שאני בכיוון הלא נכון, והיום הזה ייגמר לא טוב, אז הגיע הזמן לחזור למה שלמדתי בקבוצה. לאט לאט התחלתי להסביר לעצמי שאת הפקק אני לא יכול לשנות, וגם מסוק לא יבוא לחלץ אותי. לכן נשארו לי שתי אופציות: להתעצבן ולא להשיג דבר או להירגע. זה קל להגיד את זה, אבל כמובן שבפועל העבודה היתה לא קלה בכלל. לאט לאט הרגעתי את עצמי, חשבתי על הקב"ה שהחליט שאני אתקע בפקק והוא בטוח מבין יותר טוב ממני מה צריך להתרחש וביקשתי ממנו שיעשה את הדבר שהוא יודע שהוא הנכון ביותר.

בשלב מסויים השתחררתי. הפקק לא השתחרר אבל זה כבר לא היה נוגע. הרי עשיתי כל מה שאני יכול כדי להגיע בזמן וכעת הדברים לא בשליטתי. סוף הסיפור לא נוגע. לא נוגע האם היה נס והסתדרתי או שנדפקתי. מה שנוגע זה שאני השתחררתי ולא הענשתי את עצמי.

לא הספקתי כל מה שרציתי לכתוב, אבל ערב פסח ואני חייב לזוז. אשתדל להמשיך מאוחר יותר.

תודה זלמן, דברים נפלאים.

זה נראה כל כך פשוט, אבל- כמה חכמה יש בזה, מצד אחד, וכמה קשה לבצע את זה בפועל, מצד שני.
ממש עבודת חיים, בלי שום גוזמא.
אני גם מנסה מאוד להתקדם בכיוון הזה.
היום יצאתי לקניות עם אשתי. כל אדם נשוי יודע מה זה אומר לפני תקופה, תמיד הייתי גומר טיול כזה כשכולי פקעת עצבים, וכמובן שזה גם לא היה תורם לשלום בית, וכולנו כבר יודעים מה הסוף...
היום, לאחר תקופה שאני עובד על עצמי, זה ממש עבר בשלום, גיליתי שלא נורא אם אני מחכה מחוץ לחנות רבע שעה, באמת לא קורה לי כלום. נראה אולי בשלב הבא אני אצליח לא להתעצבן בפקק בכביש, נראה לי שפעם או פעמים הצלחתי, אבל בגדול, יש לי המון מה להתקדם בזה...

תודה רבה, מאחל לך הרבה שחרור בחג החרות.
גד

איי איי זלמן איזו זכות איזו זכות !!!

זלמן,

נראה לי שבעניין של להשתחרר יש שתי פנים.

יש מצבים של לחץ ותיסכול שנוצרים מרצון להיות בשליטה כל הזמן. את זה אפשר לפתור על ידי הדוגמא שנתת בפקק, או הדוגמא של גד בקניות. למעשה בחודש האחרון, בעקבות מספר פוסטים שלך בנושא השתמשתי הרבה פעמים בהדרכה שלך. ונמנעתי מהלחץ והתסכול שבעבר היו גורמים לי לברוח לתאווה. ועל כך תהי משכורתך שלימה מעם ה'.

אבל ישנם גם רגשות שנבנו אצלינו במשך שנים והעלו שכבות שכבות של חלודה. רגשות והרגשות שנוצרו אצלינו לפעמים מגיל 0. שיחרור של הרגשות הללו הוא הרבה יותר קשה ומצריך עבודה רבה של שנים.  אצלי זה היה חוסר באהבה, תיסכולים שנבעו מחוסר בטחון והערכה עצמית. תיסכולים כאלו א"א לשחרר בנשימה עמוקה וקצת סבלנות. יכול להיות שבשביל זה צריך קבוצה, ועבודה יותר מעמיקה. 

אכן, כפי שכתבתי בקבוצה יש צעד נפרד לכל סוג של רגשות.

לדוגמא יש צעד בו יושבים וממלאים טבלה בה רושמים את כל האנשים עליהם אנחנו כועסים ומדוע. ממש הכי מפורט שאפשר. אז אם מישהו כנה עם עצמו, הוא כותב שהוא כועס על ההורים שלו שלא נתנו לו אהבה (לדוגמא) ועל אשתו של מתלבשת יפה מספיק וכן הלאה וכן הלאה.

אלא שבקבוצה זה לא נגמר כאן. אחר כך צריך לכתוב מה החלק שלי בסיפור. למה אני מתרגז מזה ולמה אני נפגע.

זאת עבודה לא קלה אבל היא משחררת בצורה מדהימה.

אשתדל בהמשך היום להמשיך לכתוב בנושא.

אגב, גד, אני מאוד מתחבר לתיאור שלך. לא רק על העצבים בלהמתין בחנות אלא בכלל על כל הטירוף שעובר עליי בזמן מסע קניות. אני לא אשכח איך שנה שעברה הלכנו לקניות בערב פסח בבורו פארק וכל הזמן שהמתנתי ברכב לא יכולתי להפסיק להסתכל על נשים ובנות ברחוב, כאשר כל הזמן אני מרגיש את הדגדוג הזה מתחזק ומתחזק. כמה שניסיתי להפסיק - לא יכולתי.

אבל אני משווה את זה למה שהיה השנה. יצאתי לקניות באותו זמן, באותו רחוב, אותה סיטואציה בדיוק. אבל היה לי איזה שקט פנימי שבכלל לא הסתכלתי החוצה. המתנתי בסבלנות לאשתי (גם כשזה התארך בצורה לא הגיונית) והעסקתי את עצמי בטלפונים וקריאה.

זה קשה כקריעת ים סוף אבל זה שווה כל רגע של מאמץ.

לי, לצערי, אין שום התקדמות בענין הסתכלות על נשים ובנות, פשוט בלתי נשלט. אפי' שזה לא עושה לי כל כך הרהורים, ואני מצליח לא ליפול, אבל פשוט לא מסוגל כמעט להפסיק עם זה, כל מסע לרחוב הוא אוטומטית, בתת מודע, מסע "שטיפת עינים".
אבל, לאט לאט...
חג שמח

אמנם ביקשת לאט לאט, אבל אני כבר נותן לך רעיון שאותו תוכל ליישם כשתיהיה מוכן.

דבר ראשון - להבין היטב ששמירה על העיניים היא המפתח לשמירה מנפילה בתאווה. התאווה שולטת רק במה שהעין רואה. כשאתה מסתכל ברחוב אתה נותן דלק לתאווה. אז כשבפעם הבאה תראה סמיטריילר שואט מולך במהירות של 100 קמ"ש, תזכור שהנהג של הסמיטריילר מילא דלק עם הכרטיס אשראי שלך. אם תגביל אותו פעם הבא הוא יוכל למלא אולי מיכל של קטנוע 50 סמ"ק.

דבר שני- נסיון להשמר מראיה ברחוב יכול להיות מאוד מכביד ודורש כל הזמן להיות עם יד על הדופק. בשביל זה בזמנים שאני נמצא ברחוב מלא בתקלות מצאתי לעצמי שיטה שהופכת את ההליכה ברחוב ללא פחות מכיף אחד גדול!! כשאני יוצא לרחוב מלא תקלות אני נכנס למצב משחק. במשחק שלי באים מולי מכל מיני כיוונים כל מיני מתאגרפים שמנסים להכות אותי, אני רוכב על סקייטבורד, והתפקיד שלי זה לברוח מהם. פעם לקפוץ ולעשות סלטה באויר, פעם להתחמק מאחורי בניין. כל מתקפה כזו שאני עובר בלי להסתכל מזכה אותי בנקודה. כל שלב במשחק מורכב מיציאה לרחוב או מ- 5 דקות הליכה ברחוב, במקום מועד לסכנה.

הכלל אומר ששניה ראשונה של הסתכלות לא נחשבת הסכלות כי זה רק זיהוי של הסכנה.
2 שניות - נחשבת פסילה אחת.
3 שניות זה  פסילה של כל השלב.
אם הסכלת 2 שניות זו פסילה אבל אתה נשאר עדיין בשלב. אם קיבלת 3 פסילות של הסכלות 2 שניות כל אחת- נפסל כל השלב 
אם עברת בלי 3 פסילות אתה יכול לעבור לשלב הבא.  כל 2 שלבים אתה מקבל מאכל שאתה אוהב במיוחד ולא מרשה לעצמך ביום יום (מסיבות של שמירה על המשקל למשל) כמו גלידה או שוקולד.

דבר שלישי- הקב"ה ברא יופי ונתן אותם לנשים בשביל שיתנאו בפני בעליהן. כתוב בספרי הקבלה שאשה מקבלת שפע דרך בעלה, וכשאדם רואה את אשתו ומתאווה לה, היא מקבלת שפע שיורד דרכו אליה. אבל אם אדם אחר מתאווה לה- השפע יורד דרכו ולא עובר אליה כי היא לא נשואה לו. מכאן גודל חשיבות השמירה על הצניעות של כל אשה ואשה.
עכשיו צא ולמד- אותה אישה או שהיא נשואה למישהוא אחר- ואתה גוזל את השפע ממנו- או שהיא בעתיד תתחתן עם מישהוא ואתה גוזל את השפע שהוא עתיד לקבל. כשאני יוצא לרחוב אני מנסה להזכר בזה. קשה לי להשלים אם ההרגשה שאני גוזל ממישהוא דבר שמגיע לו.
גם אם אותו אחד או אחת אינם חכמים מספיק להבין שהם מאבדים את השפע שלהם בידיים, אני לא רוצה להיות הזה שמנצל את חוסר הידיעה שלהם.
 

שלום מ. היקר!

א. "לאט לאט" לא היה בקשה, אלא כמו, "אני לא מתיאש", כאילו: לאט לאט אני אצא מזה...

ב. תודה על העצות, וכל הכבוד על העבודה שעשית ואתה עושה.
אבל, אני מחפש משהו אחר, מאבקים זה לא בשבילי, כבר אין לי כוח לזה ואני לא מאמין בזה, ניסיתי כל כך הרבה שנים לא להסתכל, לעשות קבלות, להוריד משקפים, הכל. נכון שעכשיו זה משהו אחר, אחרי העבודה של הפורום, אבל בכל זאת, לא זה מה שאני מחפש.
כמו שלגבי אוננות אני ראיתי, שאחרי שאני מבין מה גורם לזה, מה מביא אותי לזה, שאני מחפש את הבריחה מכל מיני רגשות ומצבים ממש כמו סמים, זה עוזר לי מאד לא לאונן, כי אני מבין מה אני צריך, ואני יכול לטפל בזה.
אותו דבר אני רוצה להבין יותר טוב מה כל כך מושך אותי להסתכל על נשים, ממש כמו מגנט, פשוט לא יאומן, אני מרגיש שאני פשוט לא יכל להפסיד את זה, כל אשה שעוברת ברדיוס של 20 מטר, אין מצב שאני לא יראה בדיוק ... (לא אפרט כאן).
יכל להיות שצריך גם עבודה מעשית, אבל אני צריך בסיס יותר חזק כדי להתחיל, אני מרגיש שיש כאן עוד משהו שלא מספיק ברור לי. אתה דוקא חזק בדברים האלו, אולי יש לך איזה רעיון, איזו תובנה?
אלפי תודות על התמיכה.
גד

טוב, אצלי הדברים עובדים אחרת. כל שלושת השיטות שמ.עובד כתב הם נפלאות, אבל הם לא החזיקו אותי אפילו פעם אחת בזמן נפילה. זה עזר לכמה ימים, אולי לכמה שבועות, אבל כאשר הגיעה התאווה - היא לא שאלה רשות, אלא נכנסה והפילה אותי.

כמה שהבנתי שזה רע לי, ושזה לוקח מגבר אחר וכו' - הכל נעלם ברגע שנתתי לעצמי "לשתות" פעם אחת מראה של אישה יפה ברחוב. זהו, הכל נעלם בשניה.

אני חושב שהדרך להבין את זה אצלי היא כשאני חושב על רכבת הרים בלונה-פארק. לא משנה כמה אני יודע שאין מה לפחד, וכמה אני מסביר לעצמי בשכל שזה בטוח והכל, אבל הגוף משדר אחרת וזה מפחיד. אני זוכר שפעם קפצתי בנג'י רציני וניסיתי לשכנע את עצמי שאין לי מה לפחד, אבל רעדתי מפחד. אז כאשר הגוף נאבק עם המוח - הגוף שלי מנצח תמיד. שום דבר הגיוני לא יעזור לשכנע אותי לא לפחד בצניחה ממטוס, ושום דבר הגיוני לא ישכנע אותי לא להסתכל על נשים.

וזאת הסיבה בגללה, לפי תכנית הצעדים, כאשר אני רואה אישה אני לא מנסה להסביר לעצמי כמה זה לא הגיוני להתאוות אליה, אלא הפוך. אני מסביר לעצמי שזה מאוד הגיוני להתאוות אליה, ושזה טבעי לחלוטין, אבל ב"הפוך על הפוך" אני לא נאבק בזה. כי אם אני ייאבק בזה - אני אכשל.

אני יודע שני דברים:

א. שההרגשה של "אם לא אסתכל עליה אני אמות" היא טבעית והגיונית, אבל יחד עם זה היא שקרית. אני לא אמות אם לא אסתכל עליה.

ב. שהפעולה של להסיט את המבט היא לא הגיונית ונגד מה שהגוף שלי משדר. אבל אם אני כן אסתכל עליה - אני אמות.

אוהב אותך, זלמן!

אבל, בכל זאת, כשאתה אומר שמה שאני מרגיש שאני ימות אם אני לא אסתכל עליה (אכן, בדיוק כך אני מרגיש) זה לא נכון, זה לא פתרון, בפועל אני מרגיש כך, אז אתה בעצם אומר להלחם בזה, לא? אתה לא מציע פתרון

יש כאן כאילו פרדוקס. מצד אחד אני אומר לך שזה הגיוני ולכן לא להלחם, ומצד שני ברור שמטרתי בסופו של דבר היא לנצח. כאשר אני עומד בים וגל גדול מגיע לשטוף אותי, יתכן שהדרך להינצל היא להוריד את הראש ולתת לו לעבור מעליי. זה בעצם מה שאני אומר. לפי התכנית, אם אני יישאר עומד מול הגל - הוא יטביע אותי. אז אני מעדיף להכיר בעובדה שאני חלש והגל חזק, להתכופף ולתת לו לעבור מעליי.

ההרגשה הזאת לא תעזוב אותי עד יומי האחרון. כל פעם שאראה בחורה יפה ברחוב ולא אסתכל עליה אני ארגיש כאילו מישהו נתן לי אגרוף בבטן. כל פעם ההרגשה תהיה שאני ימות אם לא אממש את הפנטזיה שלי. השאלה היא רק מה עושים עם זה.

יש כאלו שינסו להיאבק בכך ויש כאלו שיורידו את הראש ויתנו לגל לעבור מעליהם.

בשתי מילים, לא מספיק כמובן להיכנע ולדעת שהגל הוא חזק אלא צריך גם לבקש עזרה. עצם בקשת העזרה היא נעיצת סיכה בבלגון האגו הנפוח שלי, וזה כבר מוציא הרבה רוח מהמפרשים של התאווה. כעת לא נוגע אם אני מבקש עזרה מה' או מחבר בטלפון. הנקודה היא בקשת העזרה והוצאת הסוד הנורא להתמוסס בשמש.

יש מבין?

שלום
כל תכנית 12 הצעדים , מלאה פרדוקסים בלתי נתפסים,
לכן מובן שהתגלות אור השיטה חייב היה לבוא מראש לא שפוי בעליל,
וזהו רצון הבורא שגם לנו, המעוותים במוחם (מחילה), תהא תקווה ואחרית,
אז הנה אנו לומדים להרפות מהכל, מהתאווה, מהלחץ, ובעיקר מהטינה ההרסנית שלנו,
ואז , רק אז משפל ההתרסקות, מחוסר האונים המוחלט, כשאנו מוותרים על הכל,
אז נפתח לנו פתח להושיט יד למעלה, ולמסור עצמנו לכח עליון,
"רצונך יעשה ולא רצוני" רק להיום.
תודה
מוטי