מדברים הרבה בתכנית על לשתף את החברים או את הקבוצה במה שעובר עליי. בעצם גם מחוץ לתכנית – כמעט כל שיטת טיפול ממליצה על השיתוף ככלי רב עוצמה. אבל איך משתפים? בתור אדם שהתרגל כל חייו לחיות בתוך כספת עם דפנות עבים במיוחד, היה לי מאוד קשה להבין את העניין הזה. ברוך השם, מאז לימדו אותי חברים כמה דברים, בעיקר בכך ששיתפו אותי והראו לי בפועל איך משתפים, והיום אני יכול לכתוב מה המשמעות של לשתף בעיניי.
מה מטרת השיתוף? כשאני סגור בתוך עצמי עם הרגשות שלי, הם רוחשים ובוחשים בתוכי, מתנגשים ומבעבעים. אני לא לגמרי מבין אותם, כי לא יצקתי אותם למילים. הם יוצאים מפרופורציה, תופחים, מרקיבים, נקברים מתחת לרגשות חדשים אבל ממשיכים לשלוח מסרים של רקב מהקבר.
כשאני משתף אני בעצם מרשה לעצמי להרגיש אותם. אני מאפשר להם לצאת, אני נותן להם צורה וצבע וריח וטעם וקול. אם מדובר ברגשות קשים, שאני מתבייש בהם, אז עצם ההודאה בהם מסירה מעליי את מטען הבושה.
זה לגיטימי להרגיש. כל רגש. מופרך ומטורף ואנוכי ככל שיהיה. רגשות אינם עובדות. אפילו כשאני משתף שאני שונא מישהו ומייחל למותו, אני לא פותח פה לשטן, אלא אדרבה, משחרר את עצמי מהשטן שבתוכי. הרגשות אינם אמורים להיות הגיוניים. יכול להיות שברור לי שהם טיפשיים ואנוכיים לגמרי – ובכל זאת אשתף. אם אני תקוע בפקק ומאשים את כל הנהגים שסביבי בפקק הזה, אז ברור לי שאני טועה, ושגם הם סובלים, ואף על פי כן אשתף בכעס שלי על כולם. הרגש הוא מציאות קיימת. אין טעם להתווכח אתו, וגם לא להדחיק אותו. הדרך היחידה להשתחרר ממנו היא פשוט לשתף בו. באותו רגע הוא מאבד הרבה מהכוח שלו עליי. אני מאפשר לעצמי להרגיש אותו עד הסוף, ואז הוא נגמר ואיננו, מתפוגג כמו בועת סבון.
לימדו אותי שעולם הרגשות קצת דומה לבצל. כשהקליפה העליונה מקולפת, מתגלה מתחתיה קליפה נוספת. כשאני מאפשר לעצמי להרגיש רגש מסוים עד הסוף (באמצעות השיתוף), אני יכול לגלות את הרגשות שמסתתרים מתחתיו. הרבה פעמים כשאני משתף על כעס כלפי מישהו, אני מגלה שמתחתיו מסתתר פחד, ומתחתיו בושה, וכו'.
במה משתפים? בכל רגש שהוא. אישתי הייתה עצבנית בבוקר ונדבקתי ממנה – לשתף. אני מפחד לקבל טלפון מהבנק – לשתף. הבוס לא העריך אותי מספיק – לשתף. הבת שלי חייכה אליי והמסה את לבי – לשתף. הספונסר לא מבין אותי – לשתף. הייתי בקבוצה ואני באופוריה של החלמה – לשתף, ומהר. אנחנו מוכרחים לדבר על הכל.
צריך לשתף ולא לדווח. לדווח פירושו לספר "מה" קרה. לתאר את האירועים. לשתף פירושו לדבר על האירועים וגם על הרגשות שהרגשתי בתוכם. גם אם הרגשות מובנים מאליהם לכאורה – חשוב לי לבטא אותם. כשאני משתף אני מקפיד להתחיל משפטים במילים "אני מרגיש ש...". למשל: אני יכול להתקשר ולספר שהיה לי פנצ'ר באוטו ואיחרתי לאירוע חשוב. אבל זה עדיין דיווח בלבד. כדי להפוך את זה לשיתוף אני צריך לספר שברגע שגיליתי את הפנצ'ר הרגשתי תסכול מהמצב, ופחד שאאחר, ופחד מה יחשבו עליי, והייתי מבולבל כי לא זכרתי איך מחליפים גלגל, ופחדתי שהבגדים שלי יתלכלכו, וכשגיליתי שבגלגל הרזרבי חסר אוויר, כעסתי מאוד על המוסכניק שלא בדק את זה בטיפול האחרון, וכשהגיע מישהו ועזר לי הרגשתי ממש חסד ה', אבל עדיין הייתי לחוץ מאוד מהאיחור, והרגשתי הרבה בושה והרצתי בראש הרבה סרטים איך יקבלו אותי וניסחתי כל מיני נוסחי התנצלות והצטדקות. וכו' וכו' – אפשר להמשיך עוד, אבל העיקרון ברור. לצד כל תיאור מקרה אני חייב לספר על הרגש שהתעורר בי.
הכלל הזה חשוב במיוחד בשיתופים שקשורים לתאווה. כשאני משתף על נפילה או מעידה אני מוכרח לא רק לספר את העובדות, ולהניח שאחרים מנחשים לבד איך אני מרגיש, אלא לספר איך אני מרגיש: אני כועס על עצמי, על ה', מתוסכל, חסר תקווה, אשם וכו'. אני מוכרח לבטא את הכאב. כי הכאב הזה הוא מה שיעזור לי לא לחזור לשם. כי מהכאב הזה בדיוק ברחתי כל החיים ולכן הגעתי לאן שהגעתי. כי הכאב הזה הוא הלוז של חוסר האונים שלי.
עוד נקודה לגבי שיתופים של תאווה: בקבוצה או בפורום אנחנו לא משתפים בפרטים בשום אופן. אי אפשר לשתף בהכול. אבל לפעמים נרגיש צורך לשתף בפרטי הפרטים של הפנטזיה שלנו, ובפרטי הפרטים של הרגשות שהיא מעוררת בנו. אפשר לעשות את זה עם חבר, אבל יש לברר אתו תחילה אם הוא עומד על קרקע רוחנית מוצקה, ויכול לשמוע שיתוף שעלול לעורר אצלו תאווה.
אנחנו אנשים עם המון כאב, ודווקא מפני שהכאב כל כך גדול, אנחנו לא מאפשרים לו לצאת. הקמנו סכרים על גבי סכרים, ואנחנו רצים לסתום כל חור קטן כי מי יודע לאיזה שיטפון הוא עלול להתפתח. אנחנו קצת דומים לאנשים שחוו טראומה קשה. גם אם הם מספרים עליה, הם מספרים רק מה קרה: "ואז לקחו אותנו ברכבות, ואז הורידו אותנו בצעקות לרציף, ואז הפרידו אותי מאמא שלי, ואז הפשיטו אותנו, ואז צרבו לנו מספר על הזרוע". הנשימה נעתקת כששומעים סיפור כזה, ובכל זאת, כששואלים את המסַפרים מה הם הרגישו הם אומרים "לא יודע", או "לא זוכר" או אפילו "לא הרגשנו כלום". אבל אני מוכרח לאפשר לעצמי להרגיש. מוכרח להסיר את חומות האטימות. ואני עושה את זה דרך השיתוף. מה שלא יצא בצורת שיתוף, יצא בצורת שימוש. זה עד כדי כך פשוט.
לכן אני משתף "מהרטוב של הלב". לא מהראש. אני מאפשר לקול שלי לרעוד, לגמגם, להתבלבל באמצע, לעמוד במלוא הפגיעות שלי מול הזולת, מתוך הבנה שהאלטרנטיבה – להמשיך ולשמור בפנים – תמיד תהיה פחות טובה. מתוך הבנה שגם אם לשתף נראה לי מפחיד ונורא, אני לא באמת יכול להרשות לעצמי לא לשתף.
עוד דבר שמומלץ מאוד שיופיע בכל שיתוף הוא תפילה. אחרי שסיפרתי את העובדות, ביטאתי את הכאב והודיתי בחוסר האונים שלי, הגיע הזמן לפנות לה' ולבקש את עזרתו. ה' בבקשה תעזור לי שהפחד לא ינהל אותי. תעזור לי לא לברוח כתוצאה מהרגשות האלה. תעזור לי לא לפעול מתוך פגמי האופי שלי. תעזור לי לא ללכת לתאווה, משכך הכאבים היעיל שלי, כדי שבעזרתה לא ארגיש כלום.
בקיצור, שיתוף טוב מורכב משלושה חלקים: תיאור מקרה, רגש ותפילה. המקרה צריך לתפוס הכי מעט מקום. הפרטים לא באמת חשובים. אבל הרגשות חשובים מאוד, וצריך לעשות כל מאמץ לבטא אותם בפירוט הגדול ביותר.

עריכה: יש גם פוסט על כיצד מקשיבים לשיתוף.

תודה על ההשקעה,
זה מאוד מאוד עזר לי,
אני מספר סיפורים "ולא רגשות" האגו לא נותן לי לספר, אצלי הכול בסדר
ושוב פעם תודה

אין לי מילים דוקטור כתבת את זה בצורה ברורה וקלה למשתמש שיש לי מין תחושה (טפשית קצת) שנפתרו לי כל הבעיות כי הנה מצאת הפתרון. ממש ניכרים דברי אמת, תוך כדי קריאת הדברים קלטתי פתאום כמה הם ברורים ונכונים ואני כבר רוצה להוציא אל הפועל.
תודה.

ישר כוח דוקטור
יופי של פוסט
הרגשתי מחובר
ואפילו אני חושב שהרגשתי אותך
וכבונוס גם קיבלתי סדר לדברים

כחדש בקבוצות אני מודה לך על ההנחיה איך לשתף

אהה, אז על זה עשית את הדוקטורט שלך....תודה. ערוך הייטב. הארונת קטנטנה, לפעמים הפרטים הקטנים כן חשובים - כשאני מתבייש במניעים שלי ומנסה 'לכבס' את מה שעשיתי, לדוגמא - "פתאום" ראיתי... 'ושוכח' לספר שהפתאום הזה הגיע אחרי חצי שעה של שיטוט וחיפוש מורעב.. או 'לוידע מה קרה', ברח לי...

אשתף ואכתוב על שיתופי. כפי שכתבתי בעבר, אין שיתופַי היום כשיתופַי מלפני שנה או בעוד שנה, בטח ובטח שלא כשיתופַי בתחילת דרכי. לומדים לזהות את המניעים בזמן אמת. אני לא מכיר מכור שלא התבלבל בהתחלה בין רצון לשייכות, היזדהות לבין אובססיה לתשומת לב... בין ענווה מזוייפת לגאווה מוסתרת, למה? כי אנחנו מעורבבים. המחלה שלנו דפקה הכל עם הכל.

כמו שגוזל לומד לעוף לאט, הוא פורש כנף בגובה מסויים נופל נחבט ולומד, כך אני לומד לפרוש כנ"פ = מתחיל לדבר על הדברים בכנות, מה שלא ניתן לעשות ללא נכונות.. משתדל לשמור על פתיחות ביחס למה שמציעים לי. ובודק את עצמי אחר כך, לא מתוך הלקאה עצמית, שואל את עצמי (בעזרת חבר) מה היה כאן..

כששאלתי את הספונסר שלי על מה לדבר, הוא אמר לי כך - קודם כל אסירותודה. בהמשך תספר מה רצית לעשות ולא הצלחת לא לעשות.. אחר כך את מה שרצית ואיך הצליח לך לא לעשות, ומה רצית לא לעשות וכן עשית...

שיתוף נעים...בהחלמה.

תודה רבה, הדברים עזרו לי להגדיר לעצמי מה בעצם אני עושה כל כך הרבה זמן.
ועניין נוסף: כפי שאני משתף בשביל להוציא את הרגש החוצה ולא בשביל לפתור את הבעיה, כך האדם אותו אני משתף משמש רק כ'מצע'  בלבד.
המשמעות: זה לא חשוב למי משתפים. אני לא משתף רק את החברים שלי. החברים שלי אני מספר סיפורים וחי את חיי בהחלמה ובשגרה. התפקיד של השיתוף הוא לא לעזור לחברות שלי, התפקיד הוא לעזור לי. לכן, אדרבה, אם אני כבר רוצה לעזור לעצמי אפילו רצוי שאתקשר לחבר שאני פחות מכיר, רצוי חבר חדש,  גם כדי לעזור לו ולהראות לו את ההתמודדות שלי, וגם ובעיקר כדי לעזור לעצמי לזכור שהמטרה של לחלוק את חיי עם חבר נפש אלא לבטא את הרגשות שלי, לא משנה מיהו המקשיב שלי.

בהחלמה
נתן במתנה   

תודה נתן. בשבילי יש תועלת נוספת בשיתוף לחברים חדשים. עם חבר מוכר אני מרגיש יותר בנוח. אני פחות חושש "מה הוא יחשוב עליי". לכן השיתוף אתו פחות מאפשר לי לחוות את מלוא הבושה ופחד החשיפה. בשיתוף עם חבר חדש אני יותר פגיע, אין לי מושג מה הוא יחשוב עליי בעקבות זה, ודווקא משום כך השיתוף הרבה יותר מועיל. כשאני לא בטוח שיקבלו אותי ובכל זאת מקבלים אותי, אני יכול יותר לקבל את עצמי.

בס"ד
ד"ר יקר
זה מדהים !!!
לפי הכותרת חשבתי שאינך יודע איך משתפים
ואפילו רציתי לעזור קצת ...
אך אחרי שקראתי את המאמר המפורט שלך
חשבתי לעצמי שזה קצת יומרני
שסטודנט שנה א' רוצה לעזור לדוקטור... 

תודה דוק'
ותודה חברים
אם יורשה לי להוסיף נקודה ששייכת יחסית לחברים ותיקים יותר,
לפעמים הכנות מחייבת לשתף על מעידות וחולשות,
אבל האגו מתקומם ומפעיל את הבושה,
והראש מתחיל לספר סיפורים כמה זה רק יזיק לחדשים כשישמעו שגם אחרי זמן רב יש התמודדויות וכשלונות,
אבל האמת הפרדוכסלית היא שאנו מובילים עם החולשות שלנו ( כלשונו הזהב של הספר הלבן),
והשיתופים המועילים ביותר שקיבלתי מהספונסר שלי היו דווקא אלו שבהם שיתף אותי במעידות והקשיים שלו,
שכל שיתוף כזה היה בלשונו "כפה לאגו"
דווקא הכנות הבלתי מתפשרת, והידיעה שזו מחלה ולכן אין מקום לבושה,
ומעל הכל זה נתן לי הבנה שהספונסר ושאר הוותיקים הם לא מלאכים המהלכים בינותינו אלא יצירי אנוש פגיעים ורגישים,
ובעיקר מתמודדים.
שנזכה לשתף,
בברכה
מוטי 

דוקטור!!

בומבה של פוסט. אוהבים.

תודה דוקטור. עכשיו היה לי זמן לקרוא את זה בנחת ובמלואו ונהניתי מזה מאוד.

במיוחד התחברתי למה שכתבת: "אבל לפעמים נרגיש צורך לשתף בפרטי הפרטים של הפנטזיה שלנו, ובפרטי הפרטים של הרגשות שהיא מעוררת בנו. אפשר לעשות את זה עם חבר, אבל יש לברר אתו תחילה אם הוא עומד על קרקע רוחנית מוצקה, ויכול לשמוע שיתוף שעלול לעורר אצלו תאווה."

תודה רבה.
אשתף שאני מחפף ולא קורא פוסטים מילה במילה אלא מרפרף...
עוד פגם אופי לאוסף.

בהמשך נזכרתי בדבר שאולי יוכל להביא תועלת בשירשור כאן:

בשעתו, אחרי נפילה כמדומני, או בדרך אליה, הספונסר שלי שאל אותי איזה פעולות עשיתי, וכשסיפרתי לו על צעד שתיים שזה שיתוף חברים, הוא שאל האם גם ביקשתי עזרה מהם או רק שיתפתי? אמרתי שרק שיתפתי אז הוא לימד אותי שצעד 2 פירושו לא רק לשתף עם כל הפרטים כמו שהד"ר הביא בצורה מפורטת, אלא גם אחרי השיתוף לבקש עזרה. לא עזרה מה' שזה קשור או לא קשור לשיחה עם החבר אלא לבקש עזרה מהחבר.