שוב ושוב אני מקבל הוכחות לאמת הפשוטה ש"ידע הוא לא כח עבורי". אם מדד ההחלמה היה תלוי בכמות הידע על המחלה, כנראה הייתי יכול להיות מחלים השנה או פרופסור להחלמה. אני משתדל לקרוא כל הזמן על התמכרויות בכלל והתמכרויות למין בפרט, מדבר עם חברים, חושב על הדברים, כותב בלי סוף ורוכש המון ידע. אבל ברגע שהפנטזיה מתנגבת לי לראש, כל הידע הזה לא שווה אפילו לא קליפת השום. זה פשוט לא עוזר כלום.

אבל זה לא רק שידע הוא לא כח עבורי. החידוש הנוסף הוא ש"ידע הוא לא כח עבורי - גם לא הידע הנכון". גם כאשר אני קורא על התכנית שהצילה ומצילה את חיי, מבין יותר טוב מה עושה כל צעד, חוקר ושואל לגבי שאלת המליון דולר של חולה-חוטא או מגיע למסקנה בנוגע לשלילת הבחירה החופשית שלי, כל זה עדיין לא עוזר לי כלום. אני יודע את הדברים, מבין אותם מצוין, יכול להסביר אותם לכל מי שמעוניין, אבל לפני הכל ואחרי הכל - כאשר זה אני מול עצמי, אני נותר תמיד חסר כח לחלוטין וכל הידע לא מועיל לי.

לכן בספר הלבן (ספר הבסיס לתכנית הגמילה מהתמכרות לתאווה בשיטת 12 הצעדים), לאחר ההסבר הכללי על תהליך ההתמכרות, נכתב כי גם אם לא הבנת כלום מכל זה - אתה עדיין יכול להתחיל בתהליך ההחלמה. אין צורך בידע כי להחלים. יש צורך בפעולות. הבנת הצעדים בצורה הטובה ביותר לא תעזור מאומה. מה שנדרש מאיתנו הוא לעשות את הצעדים עצמם.

לאחרונה אני מגלה שיתכן שהידע לא רק שאינו מועיל - אלא הוא מפריע. ישנו ניסוי בשם "ברז הכיבוי", במסגרתו מראים לשתי קבוצות אנשים תמונה מטושטת של ברז כיבוי ואז מגבירים את הרזולוציה לנקודה קרובה יותר אך עדיין מטושטת. לקבוצה אחת מראים את ההתקרבות בעשרה שלבים ואילו לשניה בחמישה. התוצאה היא שדוקא אלו שהיה להם פחות ידע (ראו רק חמישה שלבים), הצליחו לזהות את ברז הכיבוי שבתמונה, ואילו האחרים שקיבלו מידע רב יותר - התבלבלו ולא הצליחו לזהות מה בתמונה.

זה בעצם הסיפור שלי ושל חברים רבים כאן שמנסים להבין הכל ולחקור את הצעדים, במקום לבצע אותם כפי שהם. הצעדים הם פשוטים ביותר וניתן לתמצת כל אחד מהם במשפט או שניים. כל החקירה והנסיון להבין אותם בצורה שאנחנו לומדים גמרא, גורמת לנו רק נזק. הידע הנוסף שאנחנו מקבלים על התהליך, על ההתמכרות, על הפיתרון ועל עצמנו - מפריע לנו בדרך ההחלמה.

לא רק שידע הוא לא כח עבורנו, ידע יכול להוות מכשול רציני בדרך להחלמה.

אז לא טוב לקרוא את ספרות התכנית? אולי יש חילוק בין לקרוא כדי לקיים ובין לקרוא כדי לבנות מהלכים ופלפולים בסוגיות 12 הצעדים?

האם אנו הולכים להפסיד את כל התובנות היפות שאתה כותב כאן על בסיס יום יומי? 

שמעתי לאחרונה מסר מחבר בתוכנית שבמקצועו הוא פסיכולוג והוא אמר שבתחילה הוא קרא והשכיל וכו' וכו'
ותכלס' - זה לא קידם אותו במאומה.
הוא נתן משל יפה לעניין : משל למה"ד - לחולה שצריך ליטול כל יום תרופה 3 פעמים ביום.
אם הוא לא ייטול את התרופה - הוא ימות.
וזה לא יעזור לו אם הוא יבין את כל הפעולה שפועלת התרופה בגוף , אבל הוא בסוף לא ייטול אותה.
ובהקשר הזה - אין גם הבדל בין אם החולה הוא פרופסור מעונב או פועל שמנקה ביבים.
מי שלא ייטול אותה  - לא יחיה.
נקודה למחשבה.

לא יודע אני מרגיש שאני רוצה להשתמש ברגע זה אבל עצם הידיעה שלא כדאי לי גורמת לי להישאר מפוקח לעוד חמש דקות הקרובות...

יפה, אז התווסף לי עוד ידע למאגר

ועכשיו ברצינות, לי אישית בשלב זה נראה שהידע בהחלט מוסיף לי כח.

אני יחסית חדש כאן וההתעמקות בסוגיא עושה לי טוב בהמון מובנים כולל כח לבלוע את הגלולה (תרופה בלע"ז, כפי שהמשיל יפה עוזרני)
לקחת ספונסר, להשתתף בקבוצות, ולהתחיל את הצעדים בפועל ולמעשה.

סבורני שגם סוד לא התכוון לכך (ואם כן, מרים ידיים, פתיחות זה אחד המפתחות לתוכנית, ולהבנתי זה לקחת מבעלי הנסיון גם בלי להבין.)

מסכים לחלוטין עם העיקרון שסוד כתב בשורה התחתונה שהידע יכול להוות מכשול בדרך להחלמה, בדגש על יכול, וע"פ התובנה היפה של טהרני.
בכל אופן תודה.

אני חושב שאתה צודק לא צריך להתעמק יותר מידי זה בהחלט גורם לבלבול ולא מועיל אני בתקופה האחרונה מנסה להתקדם ולא מצליח ויכול להיות שזה בגלל החיפוש אחר הבנה מעמיקה יותר חושבני שאם נפעל בתמימות יהיה הרבה יותר קל ואת הערמומיות וההתעמקות נשאיר בהתמכרות לתאווה שם זה הדרך לצערי...

אכן, ישנם חברים שהולכים עם זה עד הסוף וטוענים שלא כדאי אפילו לקרוא בספרות לבד אלא רק מה שקוראים בקבוצות (כך למשל כותב החבר דוב מהפורום באנגלית).

אבל גם אם לא מרחיקים לכת, הנסיון של חברים רבים כאן מוכיח שהמחשבה כאילו הידע מוסיף לנו משהו היא אשליה גמורה. אכל מי שנמצא כאן מספיק זמן מכיר חברים שיודעים על התכנית המון ומבינים אותה לעומק אבל עדיין ממשיכים ליפול בלי סוף, ולעומתם חברים שלא מבינים כמעט כלום אבל הם נקיים כי הם מבצעים את הצעדים.

כאשר הגעתי להחלמה לא ניסיתי להבין. עשיתי מה שאמרו לי. היום אני מרשה לעצמי ללמוד ולהבין, אבל אני שוב ושוב מזכיר לעצמי שזה לא יעזור לי כלום באופן אישי. אני סקסוהוליסט ושום כמות של ידע לא תעזור לי בהתמודדות עם התאווה. רק כניעה מוחלטת וביצוע הצעדים כדרך חיים.

מתוך חוברת צעדים בקיצור שמפורסם באתר היקר "שמור ענייך"
gye.org.il/index.php?option=com_zoo&task=item&item_id=32&category_id=13&Itemid=84
----------------------------------------------------------------------

אדם יכול לעמוד כמה שעות ליד המקוה ולהתפלפל בהלכות מקוה ובהלכות טבילה, הוא יחכים הרבה בהלכות, אבל הדבר לא יועיל כלום לטהרו, הוא נשאר טמא. ומצד שני אפילו אחד שאינו מבין כלל בהלכות מקואות וטומאה וטהרה, נכנס לרגע אחד לתוך המקוה, אם הוא נכנס כולו, ואפילו שערה אחת לא היתה מחוץ למקוה, הוא טהור. כיון שהדבר לא נמדד בידיעה ובהבנה אלא רק בעשיה, ואם יש חיסרון בעשיה לא יעזור כלום. כך גם בצעדים, ניתן ללמוד ולהחכים הרבה, להבין ולהשכיל בנפש האדם, בתכונותיו ובנטיותיו, אבל, כל עוד לא עושים את הצעדים בפועל, זה לא כלום, אי אפשר לחוש את הדברים ללא עשיה, והם לא עוזרים כלום אם לא מיישמים אותם בחיי יום יום. אבל כשיש עשיה, כשחיים על פי דרך זו, כשמיישמים את הצעדים וחיים על פיהם, גם אם לא מבינים בכלל מה ואיך הם עוזרים, החיים משתנים והופכים להיות בריאים שפויים ואיכותיים יותר.
--------------------------------------------------------------------

כל מילה להוסיף על זה מיותרת

חשבתי להציע דרך שלישית. אשמח לשמוע את תגובותיכם, ובייחוד את של סוד הכניעה.

נראה לי שצריך להיות ברור למכור שלפני הכל הוא הולך לעשות את הצעדים בשיא הרצינות וההתמסרות.
לאחר מכן, יש מקום להבין כיצד הצעדים פועלים, ואז החוויה היא עמוקה ומשמעותית יותר.

זה דומה גם לקשר עם ה' דרך התורה והמצוות.
קודם כל צריך להיות ברור לי שאני עושה כל מה שהוא מצווה, בין אם אבין ובין אם לאו (לצערי, זה עדיין ממש לא ברור לי :-\).
אחר כך, יש מקום להבין את משמעות התורה והמצוות ואיך הן פועלות, ואז החוויה תהיה עמוקה ומשמעותית יותר.

בשולי הדברים אעיר, שלפי הרב קוק ההתקרבות של הדור שלנו לתורה היא דווקא במהלך הפוך, של ארבעת השלבים הבאים: כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת וקיום הדת.
ייתכן שאין סתירה, מאחר ויש הבדל בין התקרבות בריאה ונורמטיבית לתורה ומצוותיה, לבין רפואה ממחלה, שאז אין זמן ליצור חיבור לתרופה, אלא חשוב לקחת אותה מיד במלוא העוצמה.
ובכל אופן, הרב קוק אינו רבי ומורי המובהק.

אני כבר מדמיין את סוד כותב לי משהו נזעם על הקישור בין התכנית לתורה, ועל כך שהתורה לא הביאה אותי למחלה והיא לא תביא אותי לרפואה... זה היה סוג של משל.

תודה סוד. אני מזדהה מאוד עם המשפט "ידע מהווה מכשול להחלמה". אין שום דבר פסול בידע. הבעיה שאצלי, כל השנים התרגלתי שמה שיפתור לי את הבעיות בחיים זה ידע. אם יש איזה נושא מורכב אני פשוט מסתער עליו, לומד אותו היטב - והכל סבבה. אני הופך למומחה בתחום וכבר באים להתייעץ אתי...
אממה, כאן רק הפעולות מחלימות אותי, ולא הידע. אבל אני ממשיך להתנהג כאילו הידע הוא הדבר הכי חשוב, כי לעשות פעולות אין לי חשק - זה קשה, זה כואב, זה לא נוח. יוצא שבכל פעם שאני אמור לעשות פעולה אני הולך לצבור ידע על ההתמכרות במקום לעשות אותה. אני מתרץ לעצמי שכדאי שאבין היטב את הפעולה ומטרותיה ו"איך זה עובד", לפני שאעשה אותה. אבל בסוף אני נשאר בלי לעשות פעולה ועם ידע בלבד. זו הבעיה שלי: אני ממשיך לפנות לצבירת ידע במקום לפעולות, והפער בין מה שאני יודע לבין המצב שלי הולך ומעמיק. התסכול רק גדל כתוצאה מזה, ולוא דמסתפינא הוא אמינא שצבירת הידע היא בעצמה סוג של שימוש, שמטרתו בריחה מפעולות אמיתיות.
נו, עכשיו רק נשאר לי שאתנהג לפי מה שכתבתי, ולא אשאיר את זה בגדר ידע בלבד... מבקש שה' יעזור לי בזה.

תודה על התובנה.

פעולות, פשוטות ככל שיהיו. מניעות תהליכים באישיותנו. שנות המחלה הפכו אותנו לאלופי הפילוסופיה. ההכחשה והצורך בחיים כפולים גרמו לסגל יכולת אקרובטית מרשימה כדי להרשים את כל מי שחשבנו שצריך. והנה בא הצורך להתחבר לעצמינו. לפעול על האישיות במקום על התאווה. כנראה שצריך להיות אחד מהשניים. או מישהו שהגיע אל סף המוות ובלי זה ממש ימות. או מישהו מאד תכליתי ומעשי שאינו חי בעולם של דימויים ורגשות. תכלס' לעשות את העבודה.

באופן אישי אני יכול לדבר 12 שעות רצופות על הרגשות והתחושות. לכתוב אלף ואחת מאמרים מתחכמים מלאי ידע. אבל לא ללחוץ על send ולצלצל למישהו. ניסיתי לחקור את התופעה הפלאית הזו ועדיין לא מצאתי הסבר הגיוני לחלוטין.

לא יודע, נכון ידע זה לא כוח אבל הוא כן נותן מודעות, אין ספק שפעולות יותר עובדות והם אלו שנותנות את ההחלמה, אך אם לא הייתי יודע שאני חולה... הייתי ממשיך ליפול..
אולי יש כאן הבדל בין ידיעה לידע?!
אני קצת מבולבל...

אני לא רוצה לומר לאף אחד מה נכון עבורו. כל אחד כאן שונה ולכל אחד יש מסלול שאלוקים הכין עבורו. המסלול האישי שלי תומך באופן מובהק בכך שידע אינו כח, גם לא הידע הנכון.

מה שכן, אם כבר לדמות את זה למצוות, אז לא בדיוק באופן הזה אלא כמו שזה כתוב בתורה: נעשה ונשמע. לא שקודם "יהיה ברור שאנחנו הולכים לבצע" ואז נצא להפסקת פרסומות ונתחיל להעמיק בדברים כדי שהחוויה תהיה עמוקה, אלא קודם כל נעשה את הדברים גם בלי להבין כלום. אחרי שעשינו - אפשר לנסות להבין יותר.

אבל גם במקרה הזה אני צריך להיזהר מהשכנוע הטפשי שהידע כן מהווה תחליף לעשיה. הדברים שכתבו דוקטור ואדם יסודו מתחברים אצלי מאוד למה שאני מרגיש.

אחד הפוסטים החשובים! התחברתי לכל מילה!