ראיתם ילד שאינו אוהב חגים? אם כן, כנראה שאינו ילד. כזה הייתי, לא אהבתי אותם. נצרבו בתודעתי כזמן של מתח, צעקות ומריבות, לחץ. גם החידושים שהביאו עימם בדמות בגדים ומתנות לא הורידו את מפלס הדרמה שעלה ככל שהתקרב 'החג'. אפילו הצבע הטרי לא הסתיר את 'הכתמים' תחתיו... פסח וסוכות היו החגים המאתגרים ביותר, משלל סיבות כילד ונער ואף בשנים מאוחרות יותר.

נתחיל מהילדות והבחרות – כוווולם, אבאמא, האחים, הבוגרים ממני, ואף הצעירים יותר. העירו לי, אתה לא עוזר. הכל מגיע לך. ועוד כהנה. והאמת צדקו, לא אהבתי לעזור. למה? כי הריכוז העצמי שלי התחיל עוד הרבה לפני שידעתי תאווה מהי. בשביל מה לעזור כשבסוף תמיד הדברים נעשים ומסתדרים... היום אני יודע שהאנוכיות הזו היא אחת הסיבות המרכזיות לתחושת השונות שלי, לזיכרון המוקדם לכך שיש אותי ויש אותם ואנו ניצבים משני צדדים שונים של המתרס... 

ועם כזו סטיגמה - פרזיט - גם כשפרץ של רצון להיטיב התגנב לו החוצה לא יכולתי לעשות הרבה, נדנוד העפעף הראשון של חוסר שביעות מצד מי מסובבי חיסל במהירות את בדל העזרה הקלושה, ראיתם איך 'הם' דיברו אלי. בטח שאני לא יעזור לכם. הטענתי את עצמי בכעס וברחמים עצמיים, כל מה שאני יעשה לא טוב 'לכם'. תגידו את אמת, אתם פשוט לא אוהבים אותי (נו, בטח, מי אוהב אסופי יתום מאומץ) אני מיותר פה. טראח. טריקת דלת. חפשו אותי.

'התהליך' היה זהה. חזר על עצמו כמעט בכל סיטואציה - מתוסכל וממורמר הסתגרתי, התבודדתי. מרוקן יצאתי להתמלא, לחפש, אם בילדותי בהתחלה זה היה סתם 'מציאות' באשפה, מכשירי חשמל דפוקים ומשחקים שבורים שניסיתי לתקן (אותי?!) בהמשך, כשהבנתי מהי תאווה, עברתי לחיפוש אחר 'עיתונים מעניינים', מה שהפך אותי יותר מאוחר למומחה מספר אחת במזרח התיכון לנבירה בפחים ומציאת תאווה בתוכם... אגב, 'כמומחה אמתי' ידעתי באיזה יום כדאי 'לבקר' בפח ספציפי כי אז בני הבית משליכים את מגזיני הכרומו... אגב, השלל הרב לא סיפק אותי. ההפך. מתתי מבפנים. מבושה אשמה ונקיפות מצפון על הדרך שבה אני נתנהג לבני משפחתי.

איכ, בהחלטה נחושה - לא עוד. התגנבתי לבית ובאין אומר ודברים ומבלי שנשמע קולי העליתי בועות פנטסטיק בתוך קערה, לקחתי סקוט'ש ברייט והתחלתי לקרצף כיסאות וקירות, כאילו בקירצופי אנקה את הזוהמה מנשמתי. (אותו היחס לסוכות רק ששם מדובר בניית סוכה סכך וארבעת המינים) זה עבד. עד שנמאס לי או שהגיעה 'הנשמה הטובה' שסיננה לעברי (בבואה לסגור איתי חשבון קדום) "הו, סוף סוף אתה עושה משו". בתיאטרליות תפסתי בשתי ידי את 'גלגל ההצלה' נעמדתי ופצחתי בשירת "עבדים היינו" או יותר נכון, "עבדים עודנו"... העפתי בהפגנתיות את הסקוט'ש מהיד והודעתי קבל עם – "לא אהיה עבד"... ונמלטתי.. שוב למוכר והידוע, לתאווה...

"עבד" להם לא הייתי, אך לרצונותי הייתי ועוד איך. לא ידעתי זאת באותה העת אך שפוט של התאווה, ונרצע של הכעס 'ורבים וטובים' מפגמי אישיותי שלא ידעתי לקרוא בשמותם. אסור בשלשלאות העצמי הכרזתי השכם והערב שכשאהיה 'גדול' אראה אחרת. 'בבית שלי' האווירה תהיה שונה. התכוונתי לזה. באמת. התחתנתי עם המון כוונות טובות, לא היה לי ספק שאצליח. הרי כל מה שאני רוצה זה בית שליו ושקט.. תארו לכם את גודל התסכול כשהדברים לא התרחשו 'כמו שצריך'... השתדלתי יותר, ודחקתי באחרים עוד יותר, מבלי משים הפכתי למפקד. הנחתתי הוראות, חשבתי שאני 'מנהל עבודה', מבצע החגים היה צריך להתנהל בלו"ז מדוייק צפוף, כשאשתי וילדי (כשבגרו) התלוננו שהלחץ לא עוזר להם בלשון המעטה.. בטלתי אותם בהינף יד, משוכנע הייתי שתכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי...

לדאבוני, גם בשנים הראשונות להחלמה לא באתי מיד אל 'הארץ המובטחת', שנות הנדודים במדבר הרגשי צרבו את רישומן בדפוסי התנהלות מכאיבים. מאוד. והפעם עוד היתה לי הצדקה הרי אני 'כבר בדרך'... עבד כי ימלוך. שילמתי את המחיר פעם אחר פעם בהרגשה, היה עלי ללמוד בדרך הקשה, ככל שפעלתי למענו השקט חמק ממני. רק 'כשהעסק' היה תקוע פניתי לעזרה, כשלא נותרה לי ברירה אלא להודות שנכשלתי בהשגת השקט. החל להתחולל השינוי, דווקא אז יכולתי להבחין שהמניעים שלי חולים. שאני עדיין עבד של העצמי. שבאמתלה של 'חינוך' אני כופה את משפחתי לעשות את מה שאני לא עשיתי, הופך אחריות מוצדקת לקרדום לחפור בו, מנסה להוכיח לעצמי בתת מודע שאיני כהורי ושוגה באופן חמור מהם.

ומאז, עבד משוחרר (על תנאי?!) אני, שואל מה אפשר לעזור. זהו. לא קטר המושך רכבת, לא מנהל עבודה, פועל. 'והדיסק'? הוא באמת מתנגן אחרת, שקט. נעים. שליו. כמו הוורודים שבחלומותי. בחסדו הגדול איני רודף או רדוף מפירורי לחם. שלא תבינו מנקים אצלנו. אנחנו משתדלים לבער חמץ. אבל בשפיות. חדלתי מלשמש כשוטר תנועה המווסת את התנועה לחדרים והחוצה, או כפקח הדורש מילדיו 'לפרוק' את הסחורה שבכיס מכנסיהם טרם עלותם על יצועם... הפנמתי שבית המקדש לצערי עדיין לא נבנה ואף אחד בסביבתי אינו כשיר להיות קרבן פסח...

כשאחת מפיסות הלחם המוצנעות בליל בדיקת חמץ נעלמה הודיתי בחוסר הכח שלי מול ההרגשה. פניתי לכח גדול וביקשתי מה' שיעזור לי למוצאה, ומשלא נעניתי, ביטלתיה וזהו ומיד המשכתי הלאה לסדר היום, ידעתי שאכן, החגים הם זמנים לששון. אפשר לאהוב אותם ולשמוח בהם.

חברים, יש מי שיכול להוציאנו מעבדות לחרות. מי יתן ונמצא אותו, עכשיו.

תודה אסירות.

מאוד נגעת בי בהרבה מובנים.

עד היום העזרה שלי בבית היא דבר מורכב. מאוד.
שנה שעברה התפללתי לדלג על חודש ניסן. לדלג על העבדות ולהגיע היישר ל...יום העצמאות.

היום אני יכול יותר לרצות לעזור, אך כפי שציינתי זה עדיין עניין די מורכב.

מתפלל לפשטות בחיי.

בהחלמה

תודה על השיתוף

אני חושב על הדור הבא: איך אני מונע מהילדים שלי ליפול לתאווה. פוסטים כמו שלך מחזקים אותי באיך לא להתנהג עם הילדים, אפילו עם אני רואה שהילד"פרזיט" כהגדרתך, לא להעיר לו מעבר לגבול מסויים ולדעת להכיל אותו.

חברים זה תהליך. הוא לא קורה ביום אחד או בגלל פעולה אחת. לימדו אותי שיש  שלושה עקרונות רוחניים הכרחים לגדילה - כנות. פתיחות. ונכונות.  והם זקוקים לתחזוקה יומית, כשם שהאוכל אתמול נזקק לאכילה היום. ממש לא מובן מאליו שהדברים התרחשו ונכתבו. חשוב לי להבהיר שהפוסט הזה נכתב כתקווה גדולה. לעצמי ולאחרים. כן, גם מי שטעו איתו, שנצרבה בתודעתו המהומה וטעה ועשה בעצמו שגיאות חמורות, יכול לתקן. לא בכוחו. בכח אביו הגדול.

אתמול שוחחתי עם אשתי הרגועה ונזכרנו בימים האחרים...  הודינו לאבאל'ה אוהב על כל מה שעשה למעננו. כתבתי את הדברים כתזכורת לי ולאחרים לשים לב יותר למה שקורה. ממש לא בכדי להסיר את האחריות ממני וממעשי. סביר מאוד בעיני שגם אם היו מתייחסים אלי בכפפות של משי (היו לא מעט מקרים כאלה!) עדיין הייתי משתמש. הכח של התאווה עלי היה הרבה מעבר למה שההורים שלי יכלו לעשות ויאמר לזכותם שהם ניסו. באמת. לפחות עד כמה שהידע שלהם איפשר.

הדבר הכי מרכזי בפוסט הזה ובכלל בחיי מכור הוא חיבור לכח עליון אוהב. צמוד לאור לא חשים בחושך. 

תודה אסירותודה.‏ אני מייחל מאוד לשלווה שאתה מתאר בהכנות לחגים,‏ אבל אינני מבין את כוונתך במילים "אני שואל מה לעזור"‏.‏ הבית הוא שלי כמו שהוא של אשתי.‏ אם אני בעמדה של זה ש"עוזר" פירוש הדבר שאשתי היא זו שעול הניהול עליה.‏ באיזו זכות אני יכול  להפיל את זה עליה? ‏
אני לא חושב שאני צריך להיות המנהל ‏העליון.‏ זה גם לא עובד ככה אצלנו,‏ לפחות ביחס לאשתי .‏ אבל שיתוף פעולה בעיניי הוא כששני בני הזוג נמצאיםבמקום שווה ולא לברוח מלהכיר שזה הבית שלי לא פחות משלה.‏ ושהסדר והניקיון מוטל עליי לא פחות מאשר עליה.

תודה דוקטור. כמו תמיד אתה מזהה נקודות חשובות ולא מרפה. יפה לך... ולגופם של דברים, אמת, זהו הבית שלי. אך לא כל העול 'נופל' עליה. ישנה חלוקת תפקידים קבל דוגמא  - אינני יודע מי המפרנס העיקרי אצלכם, או האם שניכם מביאים את אותה המשכורת לבית, במידה ויש אצלכם מפרנס יחיד (ה) או מישהו או מישהי יותר דומיננטי האם יהיה נכון לומר שמי שעושה זאת "עול" הפרנסה רובץ על כתפיו יותר? מהניסיון שלי הדינמיקה בכל בית משתנה. ב"ה בשלי יש כיום שותפות, כל אחד מאיתנו יש היכולת לבלוט בחלקים הדומיננטים שלו, בגלל אופי ההתנהלות שלי, בהחלמה של הבית אשתי 'לקחה' יותר יוזמה...

את כל זה לא רשמתי בתוך הפוסט במכוון, כי בנוסף לכל החפירה הזו, השאלה 'במה אני יכול לעזור' או יותר נכון האם 'אני עוזר' מופנית בראש ובראשונה אלי. לעצמי. האם אני עוזר? זו עזרה? שמא מדובר עכשיו בשליטה או ניהול? ולא רק ביחס לאשתי, גם ביחס לבילדים שביקשתי מהם לעשות משהו, אני מסייע אותם, או רוצה שהם יעשו את מה שאני רוצה כי כך אני רוצה... לא בחרתי בעמדת 'הפועל' כפי שכתבתי בשביל לברוח מהאחריות, הפעולה ההפוכה שלי 'כזכר אלפא שולט' היתה לזוז גם מקבלת החלטות מסויימות. להרפות. 

המקור אינו שלי, לקחתי את זה מהמסורת השניה, גם בבית אני משרת 'שזכה' לאמון... לא מושל... 

כל מילה נוספת מיותרת,
תודה על התזכורות, כי יש לי הרבה רעיונות לאשתי אייך לנקות ואייך להתארגן לחג.

הקפצה של מאמר שאהבתי מאד לכבוד החג הקרב ובא.
4/4.

שנזכה להגיע לחג בשפיות ובשמחה.
אמן.

פנימה, תודה רבה על ההקפצה.

אסירות תודה, תודה רבה על הפוסט הנפלא, כמה אני מזדהה עם התחושות האלה, זה ממש אני, הריכוז העצמי המטורף שלי באי נקיון בערבי פסחים וחוסר עזרה בכל זמן ועת, והמצחיק הוא שעוד יש לי טינות על האחים שלי למה הם העירו לי על זה שאני לא עוזר להם שבגלל ההערות האלו הייתי כל פעם בורח לחדר בבית ומתייפח בבכי כמו ילד קטן גם בשנות בחרותי הבוגרות.
וב"ה בצעד 4 טיפלתי בטינות האלה, ובצעד 9 התחלתי לטפל בריכוז העצמי שלי, והיו לי שם חוויות נפלאות ואחדות אמיתית עם אחד האחים שכבר עשיתי איתו צעד 9 על זה ועוד.
ואסירות תודה שהיום אני נמצא במקום אחר ואני עוזר הרבה מאד בבית ומה שהכי לא טבעי בשבילי לעשות ומה שבעבר היה הכי לא כיף בשבילי לעשות, היום זה הדבר שהכי כיף לי לעשות. וכשסיימתי מקודם לאכול ארוחת ערב לא ברחתי מיד למחשב כדרכי בעבר, אלא יכלתי להמתין דקה ולסדר את השולחן.

תודה לך אבא אוהב על החברים האהובים שנותנים לי הרבה נסיון, כח ותקוה,
ותודה לך שאתה נכנס ופועל בתוכי ניסים ונפלאות.

תודה מעומק לב על הפוסט המיוחד והמדהים הזה 
כל כך מדוייק, כל כך מאיר, 
משקף את כל מה שעובר עלי מאז היותי 
מייחל ומתפלל להחלמה בכל המישורים
שאזכה לצאת ממצרים, אמן.
 

והשנה, הילדים עשו את (רוב) העבודה.. חמישה ימים לפני החג יש לנו כבר מטבח של פסח... אסירותודה

חברים 
אתם יודעים מה המשמעות של לצאת מעבדות לחירות תארו לעצמכם עובד זר [פיליפיני] שעבד בארץ הקודש 20 שנה קשה מאד, עם זקנים... טיטולים, ריריים, להאכיל לטייל, לסבול את העצבים של הזקנים וזה אחד מאלף, וכנראה שהוא לא עבד עם זקן אחד, כי כמה מתו לו בידים, והנה הוא יוצא לחירות חוזר הבייתה מה ההרגשה שלו...
תארו לעצמכם אחד שהיה מכור לאלכוהול, לסמים, למין והנה הוא הצליח לצאת לחופשי...
הלוואי שנזכה