"חג החירות" צמד מילים מרשים כל כך. זהו החג בו יצא עם ישראל מעבדות לחירות ומאפילה לאור גדול. עברנו כבר את ליל הסדר ברב פאר והדר עם שולחן ערוך יותר מכל השנה בכלים מכלים שונים. אכלנו ושתינו בהסיבה כדרכם של מלכים. אפילו את נטילת הידיים הגישו לנו עד השולחן ממש, מי פילל ומי מילל.
אופס, משהו אחד לא ממש מתאים לכל התפאורה. כאילו יד זדונית החליטה לקלקל את כל החגיגה ביודעין. מה העניין עם הלחם עוני בדיוק עכשיו? דווקא בימים אלו בהם מציין העם היהודי את חירותו בשלל אמצעי המחשה שומה עלינו לגרוס את שינינו באותו מצות יבשות שלא הספיקו להחמיץ?
מצה זו על שום מה?
כבר ידועים דברי חז"ל אודות מצבם העגום של בני ישראל ערב יציאת מצריים. המצב היה לגמרי לא מרנין. לא מדברים כבר על אותם 4 חמישיות או 49 מתוך 50 שלא זכו לצאת ומתו במכת חושך. גם אלו שכבר יצאו היו בפתחו של שער הטומאה החמישים ממנו כבר אין דרך יציאה החוצה. הם עומדים על שפת הים שאינו רוצה להיקרע. הוא בא בטרוניה לקב"ה "הללו והללו עובדי ע"ז" ובמה עדיפים ישראל על מצריים?
ולמרות הכל זוכה עם ישראל לגאולה מעל לגדר הטבע "ואשא אתכם על כנפי נשרים" הקב"ה מרים אותם מעל ומעבר לכל תהליך טבעי ובמשך 49 יום מוציא אותם בכל יום משער טומאה אחד ומכניס אותם לשער קדושה שכנגדו. כך ביד אוהבת מוליך אותנו אלוקים בכוחו ולא בכוחנו עד למרגלות הר סיני שם מגיעים בנ"י לדרגת מלאכים של ממש הזוכים לשמוע ולחזות מראות אלוקים חיים "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי".
"אני ולא מלאך" כל תהליך הגאולה אינו טבעי כלל ועיקר. הוא לווה בתהליך אדיר של ניפוץ וניתוץ כל סוגי האלילות שבעולם. מאלילות פרעה היושב על כסאו "לי יאורי ואני עשיתיו" ועד לעשיית שפטים באלוהי מצריים. עשרת המכות היו חלק בתהליך. לא היה משהו שלא ראו בו את יד ההשגחה בכל עצמתה. הדומם, הצומח, החי והמדבר.
עם היציאה לחירות באה לה גם הסכנה הגדולה של הגאווה. "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" זהו טבע האדם שכאשר רע לו נזכר באלוקים אך אחרי הישועה מתחיל לשוכחו.
כאן באה המצה "לחם עוני" להזכיר לנו כי כל מה שיש לנו, הוא רק בכוחו של אלוקים ובלעדיו אין לנו מאומה. "לחם עוני, שעונים עליו דברים הרבה" הוא זה שמזכיר לנו שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, את קושי השעבוד ואת זה שאילו לא הוציאנו ה' ממצרים הרי אנו ובני בנינו היינו משועבדים לפרעה ולשאר שעבודי הגוף והרוח.
מיד לאחר יציאת מצריים מתחילה ספירת העומר. מטרתה של ספירת העומר מחד, להוסיף ולעלות במדרגות הקדושה, אך מאידך, גם לזכור תמיד מהיכן באנו ולאן אנו לא מעוניינים לחזור... מי של זוכר את העבר גם לא יוכל להגיע לעתיד טוב יותר. ובעיקר לדעת כי אנחנו לבד לא מסוגלים לעשות את העבודה לבדנו למרות שבלעדינו אלוקים לא יעשה. הדברים הולכים שלובי זרוע. האדם עושה את שביכולתו לעשות באותה נקודה קטנטונת של בחירה, המפעילה את אותו כפתור אדיר ממדים של אלוקים אשר עשה עושה ויעשה לכל המעשים כולם.
כך גם בכל הקשור להתמודדות עם התאווה. "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו" יש לכל אדם את היכולת לעשות את הבחירה בדמותן של אותן פעולות כדי לשמור על הנקיות שלו. הבחירה לבדה אינה זו אשר תגרום לו להתגבר על התאווה, היא לבדה לא מספיקה. בלי להכניס את אלוקים לתמונה זה לא יעבוד. להכניס אותו פירוש הדבר לחיות בצורה מוחשית את העובדה הבסיסית שאין לנו שליטה על חיינו למרות שבאופן כללי נדמה לנו שאנחנו מנהלים אותם.
