עדיין לא התחלתי ממש את התוכנית אבל כל מיני קשיים כבר צצים
לאורך חיי נישואי אני פתוח עם אשתי בהכל חוץ מנושא ההתמכרות
לאחרונה פתחתי את זה מולה ומתוך זה הגעתי למסקנה שאני כנראה מכור
הבנתי שבקבוצות ובטיפול לא הכל כדאי לפתוח בבית, ולי זה מאוד קשה
כיון שאני רגיל לפתוח עם אשתי הרבה מחשבות ורגשות, האם שאמת הכל צריך
להיות סגור מפניה אפילו שנראה שיש לה את היכולת להתמודד עם הנושא ואפילו הפרטים?
אשמח לקבל תשובה בענין

1. תבדוק את עצמך "האם השיתופים לא מגיעים מתוך אגו" אתה רוצה להראות כמה חכם אתה או כמה מסכן אתה, ולהראות את מלומדתך,
2. אולי אשתך לוקחת הרבה כוח נפשי כדי להקשיב לך, כי היא רוצה לדעת מה קורה לך מתוך סקרנות וכו'

כדאי להתייעץ עם חברים וותיקים!! :-*

שלום חבר,

אני לא מכיר אותך ולא יכול לענות לך מה נכון עבורך, אבל אוכל לספר לך מה נכון עבורי, וכן קצת מהנסיון הקולקטיבי של מכורים רבים שעברו תהליך דומה.

בדרך כלל, הרצון הראשוני לספר לאישה (או במקרים אחרים - לספר לכל העולם ואשתו) על הגילוי של המחלה ושל הפיתרון, מגיע ממניעים נכונים. שנים על גבי שנים אנחנו מסתובבים עם סוד ענק בתוכנו, וככל שהסוד גדל - כך הבעיה שלנו גדלה ביחד איתו. והנה פתאום מסתבר לנו שאפשר אחרת, אז אנחנו רוצים לשתף בגילוי הזה את כולם, ובעיקר את אלו הקרובים לנו ביותר.

בעצם זה היה אמור להיות הדבר הכי נכון לעשות, כיון שחשיפת הסודות שלנו לאור עולם מורידה את הכח שיש להם עלינו, וכאשר אנחנו שוברים את המחיצה שיש בין שני חלקי האישיות שלנו, אנחנו יכולים לעשות צעדים ראשונים בהחלמה. אכן, לא ניתן להחלים כל זמן שאני נשאר בתוך הראש של עצמי בלי לשתף אנשים אחרים.

אבל למרות זאת, מסתבר שהפעולה הנכונה היא לא לשתף את האישה בפרטים, ובכלל לא לשתף אותה בתחילת הדרך עד שלא עושים כברת דרך מסויימת, וגם אז - רק בהדרכה וליווי מתאימים.

מסתבר שכאשר אנחנו רצים עם הגילוי שלנו לאישה, מעורבות בכך הרבה גישות חולות שהגיעו מהמחלה של ההתמכרות. גרוע מכך: האישה לא באמת מסוגלת להתמודד עם גילויים מהסוג הזה, ולמרות שאנחנו מסונוורים מעוצמת הגילוי - אין לנו זכות לפגוע באדם אחר בתהליך הריפוי שלנו. פגענו מספיק בבני משפחותינו בכלל, ובנשותינו בפרט, וכעת הזמן הוא לצמצם את מעגל הנפגעים ולא להרחיב אותו.

לי לא היתה את הפריויליגיה לשאול האם נכון או לא נכון לספר לאשתי כיון שהיא תפסה אותי עוד בזמן השימוש, אבל אחרי תקופה בהחלמה, רציתי לספר לה את הפרטים. היא התייעצה - וסירבה. היה לי מאוד קשה לקבל את זה, אבל היום אני מבין שהיא עשתה את הדבר הנכון לחלוטין מבחינתה (וגם מבחינתי).

הרצון שלי לספר לה את הפרטים לא היה בשם הכנות (איפה היתה הכנות הזאת בזמן שנים של שקרים על בסיס יומי?). הרצון שלי לספר לה היה בשביל להוריד את המשא ממני - ולתת לה לסחוב את זה עבורי. כאשר אני משתף אותה בהכל, אין לי יותר פחד שהיא תתפוס אותי, הגרוע מכל מאחריי, וכעת שהיא תתמודד עם הסלע שהנחתתי לה על הגב. העיקר אני בהחלמה.

אם זה היה רק הנסיון האישי שלי, היה אפשר לחלוק ולומר שזאת רק החוייה שלי. הענין הוא שמהנסיון של מכורים רבים מאוד מסתבר שכולנו דומים בענין הזה. זאת הסיבה בגללה בפתח לספר הלבן (ספר הבסיס לכל תכנית הגמילה מתאווה בשיטת הצעדים) מופיעה האזהרה שלא לשתף את האישה בהתחלה - למרות החשיבות העצומה של התחלת חיים על בסיס של כנות.

שלום לך וברוך הבא. אאחל לך שתמצא ברכה במאמציך לחיים משופרים יותר בין אם הנך מכור ובין אם לא. ולגופם של שאלות, אנסה להשיב מניסיוני, למרות שמורכב לענות עליהן, כי כשם שפרצופיהם שונים כך מצב זוגיותם ומצבם בזוגיות של המגיעים הנה ולתוכנית שונה.

יש מי שחי בשותפות עם רעייתו ומעבר לסודות שקרעו את קרביו הוא מצא בה שותפה לחיים וחברה, אצלי המצב היה יותר מורכב, כלפי חוץ היינו זוג מהשמיים, ביננו היו ימים והיו ימים, ובגדול למרות פערים מעל לפני השטח היה בסדר... אך מתחתיו התחוללה קטסטרופה, היא ייחלה לקורטוב של חיבה ואני בעבעתי מעויינות.

בטפשות ומתוך חוסר בהדרכה סיפרתי לה הכל. זו היתה שגיאה חמורה, ההלם פירק ואתה. למרות שזה הסביר לה המון על הילדות והחיים שלי, הגילויים זעזעו לחלוטין את כל סדר יומה. היא נעה בין תסכול לגועל, מאמפתיה כלפי בגלל הקשיים שלי, לדוגמא מול הורי לכעס נורא על שעוללו לי. בשורה התחתונה זו היתה משקולת שרק בחסד לא הפכה לאבן נגף להחלמתינו.

בתקווה שהועלתי.
בהחלמה.