אני אתחיל בכך שרק להיום אני נקי ב"ה 80 ימים, ואני מרגיש שהמאבק נתון לכישלון.
בכל מקום שאני הולך אני פשוט מוקף במראות לא צנועים (ו"לא צנועים" זה ניסוח עדין), גם במקומות שהרגשתי בטוח לפני כן פתאום מופיעים מכשולי ראיה.
אני פשוט לא מבין איך אפשר לחיות במנוסה כל החיים.
אני מרגיש כמו במשחק מחשב, יורים עלי מכל כיוון, מרגמות מתפוצצות לידי, ולא משנה לאיזה קטע הגעתי, אם חטפתי פגיעה - אני חוזר לתחילת המשחק.
הבעיה שזה לא משחק מחשב - זה על אמת. אני לא יודע איך, ואם זה אפשרי בכלל, לחיות בלי לקבור כל החיים את הראש באדמה.
אני כותב את הדברים האלה כשאני כבר ממש על סף שבירה. אתמול בלילה הרגשתי כמו אדם המנסה ללכת על חבל דק, ועוד שניה אני נופל ממנו.
היום אני מרגיש שה"המזרן" המחכה לתפוס אותי כשאפול - הולך ומתקרב.

מבין אותך מאד (למרות שאין לי מושג איך הדברים נראים ממרומי שמונים הימים.)

הערה אחת היא שאתה לא חוזר לסוף המשחק סתם ככה. אתה מתחיל את ה'שלב' מחדש עם כל הבונוסים שהרווחת עד שנפגעת.

אבל הפגזים מתפוצצים סביבך על כל צעד. אין ספק. מקווה בשבילך שתמצא מקלט ראויי.

מזדהה מאוד מאוד, אני גם בערך עם אותם ימי נקיות.

אם אתה רואה שעם שריר זה לא הולך לך, אולי כדאי לך להודות שאתה פשוט חסר אונים מול התאווה - תכנית 12 הצעדים
בהחלמה.

מה זה אומר? להפסיק לנסות לשמור על העיניים?!

זה אומר שאני מאד רוצה להפסיק, אבל להלחם אני כבר לא יכול, זה גדול עלי. הפתרון הוא פשוט להכנע, להבין שכשאני מתחיל אין לי שליטה על זה בכלל והתוצאות בד"כ הם הרות אסון, פשוט לוותר על המבט הזה שאני כ"כ רוצה לתת.