הילד ההוא שנדם, שמת לו עוד בחייו. הילד הזה, יפה הבלורית והתואר, שרצה להישאר כזה ילד שרצה ורוצה להיות טוב.
הילד הזה מת והוא עוד חי. וכל כך הרבה ילדים שמתו כי ליבם נכנע, נדם הוא מכאב המלחמה. אך הילד הזה מת והוא עוד חי.
ואיפה הם כל כוחות החיים שלו, איפה הם ואינם.
ובמותם ציוו לנו את החיים, ובמותם ציוו לנו להמשיך. אך הילד הזה רוצה לקיים את שצווה, את הנכתב בדמם. אך הילד הזה מת, מת הוא ועוד חי.
וכמו אבל שאבד לו היקר מכל, נזכר ונוצר בלבו את אותו הילד, מפאר ומהדר את שהיה, את אותם הכוחות שהיו, את אותו הילד שהלך לו בטרם עת, כי קדימה אינו מצליח ללכת, כי קדימה מת הוא ועוד חי.
ובכוחות של פצוע, גוסס בשדה הקרב, זועק הוא לחבריו - אינכם רואים, פצוע אני, עוד מעט ואינני. חי אני ואיני מת - רפאו אותי.
ומשכנע את עצמי ומשוכנעים האחרים - קום עמוד, אין בריא כמותך. חזק כחייל הבא למלחמה. עזור לאחרים, רפא את חבריך.
והפצע נותר פעור, פתוח ושותת דם. ומוסיף ולוקח ושואב את כל כוחות החיים שעוד נותרו. מסתתר הוא במקום חבוי ומאבד לו את כוחו ומאבד לו את נשמתו. וקשה להראות את מקום הפצע, מקום כה נסתר. ולעתים בכוחות של כאב חושף, מגלה טפח אך מסתיר טפחיים, ומיד שוב מסתיר. זה טיפה דם, מעט מים וזה יעבור. עזור לאחרים, רפא את חבריך.
והפצוע מוכן לשים תחבושת, משחה ששורפת, אפילו ניתוח אחד או שניים ולרפא. אך אינו רוצה לאבד את עצמו, לכרות את מקום הפצע. רק להישאר, לא לאבד את עצמו, לא לאבד את הילד הזה החי.
והפצוע עוד מרגיש את הילד, הזך הזה והנקי. בריא בגופו, בריא בנפשו. ואינו מוכן להתחלף בפצוע. אז ממשיך להסתיר, ממשיך לאבד דם. הילד הזה, מת הוא ועוד חי.
יהי זכרם ברוך, שנזכה לקיים את צוואתם.
