בפורום הקרוב שאל החבר ybnb שאלה רצינית מאוד, ומכיון שהיא חשובה כל כך, אזי ברשותו אני מעתיק אותה כאן ולאחר מכן אנסה לענות עליה.

הנה השאלה:

זלמן, יש לי שאלה אליך, ואני חושב עליה כבר הרבה זמן. אתה אומר שאחרי החתונה בעית ההתמכרות לא נפתרת ואפילו מחריפה. אבל איך זה הגיוני? אני מבין שהבעיה בטוח לא תיפתר ב100% כי בכל זאת יש התמכרות. אבל עדיין, אדם נשוי שמתמודד עם בעית ההתמכרות לתאווה, כך זה נראה לי, הרבה יותר קל לו. כי הוא יודע שהוא צריך להתאפק לתקופה מסויימת ואז הוא יכול להיות עם אישתו! הוא מתאפק נניח, שבועיים, ואז יש לו זמן להיות עם אישתו. אדם לא נשוי, מתאפק שבועיים, ואחריהם יש עוד שבועיים, ועוד שבועיים ועוד זמן לא ידוע! לאדם הנשוי יש הרבה יותר מוטיבציה ורצון. כי בכל זאת, יש לו את אישתו שהוא מחוייב לה. וגם היא נמצאת שם בשבילו כדי להיות איתו בזמנים שמותר להם.

בנוסף, אדם שיודע שהוא מכור, בעצם אסור לו להתחתן? (בהנחה שהנשואים לא עוזרים לבעיה) כי כמו שאלכוהוליסט צריך להימנע מאלכוהול לגמרי, כך גם אדם מכור למין צריך להימנע לגמרי מכל מה שקשור לזה.

אז... אולי הנשואים לא פותרים את הבעיה לגמרי, אך בהחלט יכולים לעזור.

עד כאן השאלה, כעת אנסה לענות.

לעניות דעתי, נקודת התשובה נעוצה בהבנה מהי ההתמכרות ואל מה אני מכור. גם אני חשבתי כמוך שאני מאונן או צופה בפורנו רק בגלל שאני לא נשוי, וברגע שאתחתן הכל יהיה בסדר, אבל לא הבנתי שההתמכרות שלי לא שייכת בכלל לשאלה האם אני נשוי או לא. אני מכור לתאווה, מה שאומר שגם אם אני נשוי באושר, אז אני ממשיך לחפש עוד ועוד תאווה ואף פעם לא מסתפק במה שיש לי.

אתה מציין את השבועיים בהם האישה מותרת לבעלה לעומת השבועיים האסורים, אז יש לי חדשות בשבילך. אצלי (וכמובן זה יכול להיות שונה בנקודה הזאת אצל כל אחד) דוקא השבועיים בהם אשתי אסורה הם קלים יותר עבורי, כיון שהתאווה כולה היא מחוץ לתחום. לעומת זאת כאשר אשתי מותרת ואני מזין את התאווה, אז למרות שהתאווה מוזנת בהיתר גמור, אבל זה לא משנה לענין ההתמכרות, ואלו הזמנים בהם התאווה פורצת יותר מתמיד. יתירה מכך, דוקא בגלל שאני כבר עובר לראש של תאווה ותשוקה, אז אני יפול הרבה יותר נמוך והרבה יותר מהר. כי ברגע שטוב לי עם אשתי, אז השלב הבא של ההתמכרות הוא לא להגיד לי "יופי, עכשיו הכל בסדר", אלא בדיוק הפוך. אם טוב לי עם אשתי, בטח יהיה לי הרבה יותר טוב עם הפנטזיות.

ובמילים אחרות: התאווה לא מחפשת שאני ישביע אותה, ממש לא. זה נכון לגבי אדם רגיל שלא מכור. אצלי התאווה מחפש רק דבר אחד: עוד תאווה.

ולכן אחרי החתונה לא רק שהמצב לא נהיה יותר טוב אלא הוא מחמיר. כיון שאחרי החתונה פתאום נפתחות בפניי אפשרויות נוספות לתאווה, ופתאום דברים שלפני כן היו בפנטזיה הם היום כבר דברים בסיסיים ואז התאווה ממשיכה כדי לעבור גבולות נוספים שלפני כן לא הייתי חולם שאני יכול לעבור אותם.

אתה מציע שאדם שיש לו תאווה יתאפק שבועיים ואז יהיה עם אשתו, אבל הגישה הזאת היא הרסנית. אם אני יהיה עם אשתי כדי לספק את התאווה של ההתמכרות שלי, אז אני משתמש בה כחפץ מיני או גרוע מכך כמכשיר לאוננות. אבל החמור יותר מזה הוא שכאשר אני יעשה את זה, לא רק שזה לא יספק אותי, אלא מיד אחר כך ארצה לממש פנטזיה נוספת, והתאווה בנתיים רק התגברה. נתתי עוד דלק לתאווה, ואז אין לי שום אפשרות לכבות את השריפה.

וכדי להבין את הכל נדבר על אדם שמכור לאכילה. בשונה מאדם רגיל שרעב, האדם שמכור לאכילה לא חושב שהוא יפתור את הבעיה שלו כאשר הוא יאכל... להיפך, כאשר הוא אוכל הוא במצב סיכון גדול יותר, כיון שהוא כבר נמצא ליד הצלחת עם האוכל, וקשה מאוד להבדיל מתי הוא אוכל כדי להשביע את רעבונו ומתי הוא אוכל בגלל התקף תאווה שלא קשור לאוכל, אלא קשור לעובדה שהוא לא יכול לעצור את עצמו. אתה מבין מה קורה? יש כאן פרדוקס: דווקא מי שלא נשוי, באופן עקרוני יכול יותר בקלות להבין שהתאווה היא דבר בעייתי ולמגר את ההתמכרות. אבל האדם הנשוי נמצא בבעיה: איך הוא מבדיל בין התאווה לבין הצרכים הפיזיים והרגשיים הטבעיים שלו?

דבר אחד ברור: מכור לאכילה שמנסה להפסיק את ההתמכרות שלו על ידי זה שהוא אוכל - הוא בבעיה. וגם אצלנו זה לא שונה: מכור למין שמנסה להפסיק את התאווה שלו על ידי שהוא מתחתן - הוא בבעיה גדולה. עם החתונה מגיעות יותר בעיות, לא פחות.

אשריך!
מסכים על כל מילה.
תודה רבה.
בהצלחה מרובה,
אין יאוש

בוקר טוב.
למרות שבפורום של הנשואים כתבתי את הדבר בהרחבה, בפאת חשיבות העניין אכתוב את עמדתי, המשלימה את דברי זלמן, גם כאן:

התמכרות היא התמכרות. אני מסכים לחלוטין. חשוב להבין את זה - מבחינתנו, כמכורים, אין הבדל בין להיות מכור לספינינג או לאכילה לבין להיות מכור למין. ההתמכרות היא מעין חור שחור, צורך רגשי או נפשי עמוק שלנו, שמקושר לסיפוק קל מהיר ועוצמתי. כולנו מכירים את ההיסחפות, את ההישאבות שלנו לתוכו, את התחושה שאין שום דבר חשוב בעולם חוץ מלרצות לספק אותו...ואת הדיכאון, הסיאוב ותחושת הזיוף העצמי אשר צפה לאחריו.
הדחף שלי לאוננות, החיפוש שלי אחרי סרט הפורנו שירגש אותי יותר, שיגרה וירגש אותי והפעם, רק הפעם, ישאב אותי עד הסוף, הוא כפייתי.
אתם מבינים מה זה אומר כפייתי? כפייתי זה לא נשלט, לא בחירי, לא הגיוני, מטורף, מפורר, גורם לי לאבד כל חוש ביקורת וחוש היגיון. במובן הזה, כפי שזלמן כתב כאן כבר כמה פעמים, אנחנו צריכים להבין שההתמכרות עלולה לגרום לנו לעשות 'הכל' אבל 'הכל', אסור לנו לחשוב שמשהו יעצור אותה.

לעומת ההתמכרות, כאשר אני מתחתן, אני מתייחס לאשתי ממקום אחר. קשה להסביר את זה, ואני עצמי שאלתי את מדריך החתנים שלי כמה פעמים בעניין הזה, אבל חשוב לומר את זה דווקא כאן: כפי שאני לא בוחר את אשתי כדי לספק את צרכי אלא כדי להעניק ולתת, ושדווקא הרצון שלי שהיא תשמח (לאו דווקא בהקשר המיני) הוא שגורם לי הכי הרבה הנאה וסיפוק, כך גם כאן - הקשר שלי עם אשתי, ואני אומר זאת בכל הכנות, הוא אחר.
אני לא מספק את אותו הדבר, אתם מבינים - כשאני מאונן אני מרגיש דחף לעשות את זה, זה בלתי נשלט, אבל בזוגיות שלי עם אשתי, זה עניין של רצון, וזה הבדל ענק.
במובן הזה, הנישואים עוזרים מאוד, הם נותנים לי להפנים שיש לי חלקים אהובים, רצויים, שכמה גרוע שאני לא אהיה כשאני מול מחשב, עדיין יש לי עוצמות וכוחות.
מצד שני, כפי שאני גיליתי לצערי הרב, הנישואים אינם פותרים את ההתמכרות, ואדרבה, כפי שזלמן העיר, תחושת הבגידה והרצון לפרוץ את הגבולות המותרים רק מתרחבת לאיזורים מטורפים יותר ויותר.

יש חשיבות רבה להבין שנישואים אינם פותרים את ההתמכרות, זה עוזר לנו להבין שעלינו לחפור עמוק יותר, ששום דבר 'חיצוני', אפילו לא הנישואים, לא יוציאו אותנו מהבוץ הזה.
מה שנשאר זה לפנות את המקור - אל אותו אחד 'אשר ברא..חתן וכלה' ולבקש ממנו לעזור לנו.
חג שמח
נתן

לאור הפוסט הנ"ל
אני רוצה לבקש משהו.
אני מבין זלמן ונתן, שנישואין הם לא פתרון.. אבל השאלה הזו זועקת ממני במיוחד בגלל שאני מתחיל לצאת, מה כן עושים? איך כן מתכוננים לנישואין? את תשעים הימים כבר עברתי אבל התאווה לא תעצור וזה ברור לי אבל בכל זאת, מה הפתרון?

נראה לי שאת התשובה שלי אתה כבר יודע, אבל אכתוב אותה שוב (ואחזור עליה עוד הרבה פעמים, ואם יהיה אדם אחד שבזכות זה יציל לעצמו את החיים - והיה זה שכרי).

תעשה פסק זמן של שלושה חודשים (אתה לא צריך כעת יותר מזה) ותצטרף לקבוצת תמיכה אמיתית עם מפגשים פנים אל פנים. אני מבטיח לך שבעוד שלושה חודשים אתה תחזור לכאן אדם אחר ותהיה מוכן לחתונה בלי המשא המעיק והנורא של התוואה ושל האנוכיות שהורסת כל חלקה טובה. אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה ולעשות את הצעד הזה לפני החתונה שלי - הייתי מאושר. לצערי, היה עליי לעבור דרך ארוכה מאוד כדי להגיע לשם, ובדרך הרסתי שנים נפלאות שה' נתן לי במתנה.

תודה רבה זלמן...
לפעמים אני לא מבין איך כל הזמן יש לך כוח לענות, לעזור, לכתוב כאן בפורום...זאת ממש מסירות נפש. אתה אדם מיוחד.
יישר כוח!

ממה שאני יודע, הדרך היחידה שלי להחלמה היא להמשיך לחיות את הצעדים כל יום, כל היום.

הדרך היחידה שאני יכול להמשיך לחיות את הצעדים היא כשאני ממשיך להעביר את העיקרים לחברים נוספים. אין שמחה יותר גדולה מאשר לעזור למישהו לנצח, ואין תרופה יותר טובה להתמכרות שלי מאשר השמחה הזאת.