זה תפס אותי, לא נתן לי מנוח.
לאחר ההתרגשות הראשונית שמצאתי תוכנית מדהימה שעובדת, ולאחר תקופת ההפנמה שכן, כן, אני סקסהוליסט,
הגיע הרגע שזה תפס אותי, אז זהו, מכאן ואילך אני כזה ולא משנה כמה שנות החלמה יעברו עלי אני תמיד ישאר מכור לתאווה, זוהי הרגשה נוראה ומתסכלת.
בדיוק אתמול סיפר לי חבר שלפני כשנתיים הוא הלך לקבוצה פעם או פעמיים, ואת הפיק ברכיים הוא קיבל דווקא מאלו שנקיים המון שנים. אנשים שנקיים שנה, שנתיים, ארבע, שמונה שנים ויותר, מגיעים לקבוצה ולא פחות ולא יותר מצהירים על עצמם כ-מ-כ-ו-ר-י-ם לתאווה.
מסכנים, אומללים, כך הם נראו בעיני, אנשים שחיים ומגדירים עצמם לכל חייהם ככאלו. לא, זה פשוט לא מתאים לי הוא אמר, אני לא רוצה להיות כזה, והוא עזב.
מספר החבר, השנתיים שעברו עלי היו קשים מנשוא, סבלתי מספיק, באתי שוב, אין לי ברירה אחרת. אמר ולא יסף.
ואז הכתה בי ההכרה, כן, עדיף לי להיות סקסוהליסט בתואר מאשר בפועל.
להיות סקסהוליסט בפועל זה אומר מבחינתי,
לחיות מנפילה לנפילה בהכחשה שהכל בסדר,
להראות פנים שוחקות לסביבה ולהירקב מבפנים,
לסבול עוד ועוד, להרגיש רשע, ויום לאחר הנפילה להרגיש צדיק,
לדעת שאני יסחוב איתי את הסוד הכמוס ביותר עלי אדמות, אלי קבר.
כן זה אולי קצת מפחיד להיות מכור בתואר אבל אם ההתניה של התנקות בפועל, זה לקבל תואר אז זה שווה ועוד איך.
האמת שאחרי תקופה שמגיעים לקבוצות זה כבר לא כ"כ מפחיד, יש את שלב הקבלה העצמית.
'א-לי תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם'.
ובדרך מקבלים גם כמה מתנות שרק מכורים זוכים בהם, כשאני מבין ומקבל שאני כזה ואין לי אפשרות לצאת מההתמכרות לבד,
קיבלתי אלוקים במתנה.
כשהבנתי שאני חייב אותו, ואין לי דרך אחרת, קיבלתי אותו.
- בשמחה תמיד ! 