כבר הרבה זמן שלא כתבתי משהו והרבה דברים מתרוצצים לי בראש, אנסה לכתוב אולי יצא משהו לתועלת, פשוט עד עכשיו לא חשבתי שיש לי דבר חשוב שצריך להטריח אחרים לקרוא אותו, וגם עכשיו אני לא בטוח בדבר זה...
אני מתוודה זה קשה, לא רוצה ליפול אבל רוצה לאונן, לא אוהב להרגיש רע אבל מת על ההרגשה של ההוצאה.
רוצה להיות קרוב לאבא, אבל משהו תמיד שוכח שם את זה וגורם לי להתרחק לפחות מהבחינה שלי.
צובר ימים של רצף אך בסופו של דבר קורס. זה קשה, לא פשוט, הרצון שדוחף קדימה הוא אותו רצון שדוחף אחורה. איך?!
אלי תן לי שלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם- וכי איני יכול? לא אבא אתה רואה, כבר שנים שאני מנסה לשנות את רצוני הרע.
הבנתי שאני לא יכול לפעמים, זה משהו מדהים שדוחף אותי לעשות דברים שאיני באמת רוצה בהם. מה זה אבא?!
אומץ לשנות את הדברים שביכולתי- מה ביכולתי אבא, מה? נקיות... לא נראה לי. אהבה? כנראה שיש אך טרם מצאתי. כנות? אתה חושב שיש לי אבא?! אז למה אני מוכן להמשיך ליפול ולא להודות שאיני יכול. למה אני לא מודה כשאני נופל שנפלתי, למה כל כך קשה. פתיחות? כן אבא את זה יש לי, אך האם אני באמת פתוח? כל חיי הייתי סגור, מסוגר בתוך עצמי ואנוכי. חי את חיי ומת עוד בחיים. המחשבות מתרוצצות לי בראש, לא נחות לרגע, גם בתפילה לא נותנות לי להתקרב אליך.
הראש תמיד חושב, הדמיון פועל שעות נוספות, לפעמים גם תמונה או שתיים עולות להם ומתחילות לגרום לזיקפה, די אבא נמאס, כמה אפשר להמשיך כך?
החברים אוהבים, מתקשרים ומקבלים, אך הרגש והרצון מסרבים להיכנע, מסרבים לשחרר, מסרבים להרפות.
הרצון לנקיות, לחיבור, לקשר (אליך ואל ... טרם נודע מי) כל כך חזק! אך ברגע מתנפץ לרסיסים. שוב הגלגל חוזר, שוב צריך לאסוף את הרסיסים, אחד בתוך נשאר ברגל, גרם לפציעה.
התקווה, השמחה, האושר והשלווה רוצים להגיע, אך הדלת, הדלת חוסמת את דרכם פנימה.
רוצה לפתוח את הדלת, להאמין שהצעדים יפתחו לי אותה, האמנם?! "אין אנו חושבים כך" לפחות כך הפחד אומר לי.
צעדים יפתור את הבעיה של חיי? יכול להיות שדבר שאני מנסה לצאת ממנו כל כך הרבה זמן כך יעלם? "לא, הוא ישאר, לנצח תהיה סקסוהוליסט!" תודה רבה לכל האוהבים,
מי אמר שאני רוצה להישאר כך לנצח, רוצה החלמה, רוצה שמחה רוצה הכול, אך את התאווה אני מוכן לוותר, אותה אשמח שאלוקים יקח, שישאיר לי את האהבה לאשתי זה מספיק לי, אה כמובן גם את האהבה אליו שבלעדיה אני באמת לא בטוח שאוכל להמשיך.
לפעמים אני מרגיש כמו חנוך, כל כך רוצה קדושה עד כדי רצון לעלות אליו יתברך, לחיות קרוב ולא לפחד יותר. לא להיות שוב עצוב. לא להיות שוב בדכאון של נפילה.
מנסה ללמוד כיצד לראות חיובי בחיים ואיך אלוקים עושה הכול רק כדי שאוכל עכשיו לשבת לכתוב את כל הדברים, רוצה להמשיך להרגיש אותך איתי אבא יקר, תן לי רק עוד יום נוסף וחיים שלמים שבהם אוכל בסוף לומר "אבא, עשית אותי סקסוהוליסט, הגעתי אליך היום נקי, תן לי חיבוק אוהב, כי שום דבר כבר לא מובן מאליו, גם לא אני"
