ראיתי מונולוג מאישה שלא עלינו יש לה את המחלה,
היא כתבה,
שאדם רגיל יש לו מפגשים עם אלוקים, אמונה, השגחה פרטית, רגע של התעוררות נפש, רגע של הודיה, ועוד,
אבל המחלה מביאה אותה למקום אחד עם אלוקים - ולא בתור מפגש,
ובמקום הזה אני נמצאת שלא ברצוני אלא ברצון אלוקים, ואני מכופפת את רצוני לרצונו, וזוכרת שאני כאן בשליחתו,
נראה לי - שאין מה להוסיף, ב"ה אנחנו (אני) בריאים, יש לנו סבל משותף בקבוצות סבל שעד שהגענו אף אחד לא עזר לנו, אבל כשהגענו לתכנית, הגענו למקום אחד - חיבור לאלוקים לא בתור מפגש,

וממשיכה כשחברה מהמחלה נפתרת לא עלינו,
היא כותבת,
אתאבל עכשיו, וגם קצת אפחד,
והרבה אתקרב לאלוקים, ובידך אפקיד רוחי.
נראה לי - כשחבר מאפס ניקיון, כואב לי עליו, אני מתחיל קצת לפחד,
ויודע שאני חייב להיות צמוד לפעולות, ולמסור את חיינו להשגחתו של אלוקים.

וואו גדול.
תודה על השיתוף ממש מחבר.

תודה!
קשה אבל נכון!

תודה על הציטוט.
שתי הערות:
1. ההשוואה לסרטן גרמה לבטן שלי להתהפך. הלו? זה רק קצת אוננות, מה אתם כבדים עלי? והיא כל כך מדוייקת. לעתים מוות רגשי הוא דבר לא פחות חמור ממחלה פיזית. מה גם שהוא עשוי להוביל לניסיונות אובדניים, כמובן...
2. ניסיתי לדמיין אותך מצטט את הקטע הזה, מזדהה כל כך...מביא אותו כאילו הם דבריך שלך. ניסיתי לדמיין מדוע היית צריך אותו, מדוע ההזדהות עם הסרטן גורמת לך לדמוע קלות? להשתנק...
כל כך קשה לכתוב כאן בגוף ראשון יחיד, לספר על עצמי, על כאבי, על המחלה שלי,
כל כך קשה, אבל כל כך נדרש.
זו הכימותרפיה שלנו - הכנות.
כואב, הורס את הדימוי העצמי, אבל מאפשר צמיחה מחדש של כל המערכת...
בבאהבה
נתן במתנה