מרגיש נבוך מעצם הצורך שלי לכתוב את הפוסט הזה.
כל תחילת הדרך שלי התרכזה כאן, בפורום זה, ובקבוצות הטלפוניות. בשנה הראשונה של ההחלמה שלי ניסיתי להשתתף בכמה שיותר קבוצות טלפוניות, להיות כמה שיותר בפורום, אני חושב שקראתי כמעט כל הודעה חדשה שהסתובבה, גם אם לא הגבתי אליה, אבל הרגשתי חלק, התחלתי להכיר את האנשים ואת הסגנון שלהם, למדתי להגיב להם ברגישות, התחלתי להרגיש שהניקים האלה שהסתובבו שם באותה התקופה נעשים ממש חברים שלי.
לאחר מכן, אחוז ניכר מההחלמה  שלי התרכז בלהעביר כאן את הבשורה, בקבוצות טלפוניות של הערב ובפורום, וגם אם היא הייתה מעט מעורפלת בשבילי, ולא הייתי בטוח שאני מסייע לאחרים, לי זה עזר. כמו שביל בחודש הראשון ניסה להחלים את כל מי ששמע אותו, ולמרות שהוא לא הצליח, ד"ר סילקוורת' הסב את תשומת ליבו לכך שהוא בעצם כן הצליח בגלל שהוא נשאר נקי, כך אני, איני יודע מה היה טיב הבשורה שהעברתי לאחרים באותם השלבים, אך דבר אחד אני יודע, השריצה האינסופית שלי בפורום אכן עזרה לי.
ואז, אז הגיעה חצי השנה האחרונה.
נדמה לי שהחלפתי את הפורום בקשרים בינאישיים. הטלפון שלי צלצל הרבה, עניתי להרבה אנשים. נעשיתי אדם קשה להשגה. תמיד עמוס, תמיד עסוק. למרות שיש בפוזה הזו הרבה אמת בגלל מסלול החיים שהגרנדיוזיות שלי הכניסה אותי לתוכו, במובן מסויים נהניתי מהיוקרה של 'הלא מושג'.
במשך חצי השנה האחרונה, הרגשתי מעין רתיעה לחזור לכאן.
רק בחודש האחרון התחלתי להבין למה.
נדמה לי שהתהליך שאני עובר בחודשים האחרונים, תהליך של התבגרות מול המשפחה שלי (האחים וההורים) במסגרת ה-צעד הרביעי המשמעות ביותר בחיי, הרגשתי, כמו מתבגר בגיל הטיפש-עשרה, שכדי להתמודד אני צריך להיות נפרד, מעט מנותק מהפוזה שעצם הכיתוב ששמתי בתחתית ההודעות שלי (נקי מכ באדר תשע"ב) משרה על כל מה שאכתוב.
אז באופן מאוד מחלים (בציניות), אך גם מאוד אנושי, ניתקתי מגע.
וכך, המקום בו שהיתי בין שעה לשעתיים בכל יום בשנה הראשונה של ההחלמה שלי, נעלם מחיי.
כמו כל תהליך התבגרות של ילד בגיל הטיפש-עשרה, הדרך הילדותית בה נבנית התודעה הבוגרת אינה מעלימה את קיומה של תודעה זו. נכון, זה לא היה בוגר במיוחד להיעלם מכאן.
נכון, אני מניח שיש אילו מכם, שתהו, שהתבלבלו, ואולי אף שהרגישו נטושים. אחרים, כמובן, פשוט שכחו מהניק הזה, 'נתן במתנה' שהסתובב כאן ונעלם (מוחי המכור מעלה אפילו את האפשרות שהיו שחשבו - הנה עוד אחד מה'אלה' שהלכו לSA ונטשו אותנו...), אבל מה לעשות. אני אכן מכור, מה שאומר שלא הייתי מבוגר מבחינה רגשית, וכמו כל ילד, הגבתי חזק מדי, בעוצמה מדי ובאופן לא מותאם ביחס למה שהיה אפשר להגיב.
אז כן, אני מתנצל, אבל אני לא מצטער.
ההתבגרות שעברתי ועודי עובר בחודשים אלה הנה הדבר העמוק והשורשי ביותר בחיי בתקופה הנוכחית. השילוב של התוכנית, טיפול פסיכולוגי, משברים משפחתיים ועומס לימודי ומשפחתי מחייב אותי להיצמד לאבי שבארץ באופן הרבה יותר ממשי והרבה יותר תכוף מבעבר.
אז מה אני רוצה לומר?
האמת ששום דבר מיוחד.
אני רק מרגיש כמו אותו בחור בגיל שבע עשרה, שחוזר מהפנימייה בה שהה בשבועיים האחרונים, מוריד את התיק הענק עם כל הכביסה שהוא לא עשה, ואומר לעצמו: חזרתי הביתה.
הדבר היחיד שאני חייב להוסיף לתיאור זה הוא האסוציאציה שנלוותה לי אליו - באותם הימים (בגיל שבע עשרה), כשהייתי מוריד את התיק, ואומר 'חזרתי הביתה' נתלוותה לאמירה זו מחשבה סמויה - הפעם לא! הפעם לא! לא נוגע בזה. לא נוגע בזה. לא נוגע בזה. אני לא נוגע בזה, שמעת. לא. לא. לא.
אסירותודה, בכוחו הגדול של אלוהים, מחשבות אלו לא צצות במוחי בתקופה זו של חיי.
אני כותב את המייל הזה כשאשתי ישנה, ממחשב שהחסימה שלו הרבה פחות קשוחה מהחסימות אותם הצלחתי לפרוץ בעבר, כאשר חוויתי התקפי אובססיה, ולא רק שאיני מחפש תאווה, אני גם לא נלחם בדחף לחפש תאווה. רק להיום, החיבור שלי לאלוקים מאחה את הפצעים ומרפא את הבהלה שההתמכרות זרעה בתוככי נפשי.

לילה טוב, כיף לחזור הביתה
נתן במתנה 

לילה מצויין.
ברוך השב.
אוהבים.

תודה שחזרת... יש שיאמרו הבית חזר אלינו.
מכבד מאוד את התהליך שלך. בטווח הארוך הצמיחה שלך היא חובה לכולנו. אז קח לך את הזמן, תתבגר, תצמח, ותודה שאתה שוב כאן כשזה מתאפשר.

אם השתדלנו בהתפתחותינו... תחילתו השתדלות וסופו מתנה...

אוהב
הושיעה

מרגיש מאוד את מה שאתה אומר,
קשה לי מאוד מצד אחד להיות כאן(כי אין לי זמן), מצד שני אני מוכיר תודה על כל רגע שאני כאן.
זה לא קל להגיע אחרי תקופה שלא הייתי פה ולהבין שיש לי הרבה "השלמות" של קריאה, אני ממש אוהב לקרוא את הדברים כאן...
רצון אולי לשלוט, לדעת מה קורה כאן, מי חולה, מי צריך עזרה, למי אפשר להגיב....
לכן לפעמים אני שמח שאני מתנתק מכאן, שיש לי גם חברים בחוץ שאפשר להתקשר אליהם, לדבר...
תודה על הפוסט, הייתי צריך לקרוא אותו ולהגיב עליו, להכניס לתוכי את הדברים...

ברוך השב ידידי הנתב''מ
מזדהה עם הרגשות, כיף לקרואתך שוב

ברוך השב.
אוהב.

הפורום הזה קצת מפחיד אותי....

מיקולו, אם כבר בחרת להגיב על פוסט כמו זה, אשמח מאוד אם תפרט. מה מפחיד אותך כאן...אולי נוכל לעזור, או לכל הפחות להזדהות.

לרגל חזרתך הביתה עברתי שוב על הסיפור האישי שלך חוויתי את ההתרגשות עוד פעם , מזדהה מאוד , וחושב שסיפורך היה אחד מאותם מגנטים שמשכו אותי לאתר הזה !

תודה ,

יגל

נתן היקר,
הפוסט הזה הצליח משום מה לעורר בי רגש מאוד גדול, שקשה לי להסביר במילים.
ואולי זה בכלל פחד מאני האמיתי, ומההשלכות של ההיחשפות למושגים חדשים ואף לסכנה של איבוד הפרטיות.
נראה לי שהסיבה שהתנתקת קצת  דומה לחששות שלי מלעשות את הצעד הבא. ואולי אני טועה...
בכל אופן מה שבטוח הוא שתוכל לעזור פה להמון אנשים מניסיונך ועל כך אני מברך אותך מכל הלב.