שלום חברים,
באסירות תודה לספונסר החדש שלי, כתבתי צעד ראשון פעם שניה.
הספונסר הדריך אותי לשים לב לשני דברים: א. ההידרדרות שבמחלה שלי. ב. המחירים ששילמתי ושאני עלול לשלם בגלל התאווה.
ההדרכה שלו היא לקרוא כל יום את מה שכתבתי, לזכור מאין באתי ולאן אני לא רוצה לחזור.
התלבטתי אם לפרסם את הצעד הראשון הזה, יש בי פחדים, אך אני חושב שזה יכול להועיל לחברים אחרים.
הצלחתי להסתכל לתאווה בעיניים ואני אסיר תודה על כך.
חשוב לי לציין ששאלתי את עצמי הרבה פעמים: מה רע בלאונן? הרי אני רק מאונן. באסירות תודה הגעתי לתשובות בקטע הנמצא לפניכם.
אוהב אתכם וצריך אתכם,
עובד ה'. (oved hashem)
צעד ראשון
"הודנו שאנו חסרי אונים מול התאווה ושאבדה לנו השליטה על חיינו"
"לאורך זמן אנו נעשים גרועים יותר, לעולם לא טובים יותר" (הספר הגדול, עמ'' 29)
ברגעים אלה אני מבקש לסקור נקודות בחיי, שמציינות את ההידרדרות שבמחלה שלי, לאן התאווה לקחה אותי, מה הפסדתי בגלל השימושים שלי ומה אני עוד עלול להפסיד אם אמשיך להשתמש חלילה.
גילאי הילדות: בגילאים אלה הדמיון עובד אצלי שעות נוספות. דמיינתי שאני בת, שאני מלכת היופי. שיחקתי בעיקר עם בנות והיה לי מאוד נוח בחברתן. במקביל, התרגשתי למראה של שוטרים, נמשכתי לאנשים שמשדרים כוח, עוצמה וחוזק. חייתי בבילבול זהות.
גילאי 12-13: אני הולך לחבר מהכיתה בערך פעמיים בשבוע אחרי הצהריים. אנחנו נוגעים אחד בשני, בהתחלה עם הבגדים, אך זה מידרדר והבגדים יורדים. אמנם, אני עוד לא יודע לאונן, ובכל זאת אני מרגיש עם הנגיעות האלה בושה ואשמה. אני רוצה להפסיק את זה, אני יודע שאני עושה משהו לא טוב, הרצון להפסיק לא עזר, אני חסר אונים מול זה, המשכתי ללכת אליו.
גילאי 14-18: גילוי האוננות. אני מאונן על בסיס קבוע, מנסה להפסיק, אך תוך יומיים-שלושה נופל שוב. הפנטזיות מתעצמות, עד כדי כך, שלפעמים גם נפלתי פעמיים-שלוש ביום. התאווה לא באה על סיפוקה. אני שם לב שאני נמשך לחברים מסביבי. אני בוחן כל בחור וגבר שלידי כאובייקט, אני לא מצליח לפתח קשרים חברתיים תקינים. התאווה לקחה אותי לעולם של פנטזיות, מנותק מהמציאות, אני נמצא בשולי החברה.
בגלל התאווה נפגעו הקשרים החברתיים שלי. לא ראיתי אנשים אלא אובייקטים, פיתחתי נכות חברתית.
כל שבת, אני נכנס עם ערימת עיתונים לשירותים ושורף זמן במחשבה ובחיפוש אחרי תמונות של גברים. הרצון להפסיק קיים, אך לא מצליח לבוא לידי ביטוי.
בגלל התאווה בזבזתי זמן בחיפוש אחר בתאווה. בנוסף - לא הלכתי לנוח בשבת ובכך נפגעה גם המנוחה שלי.
אני אדם מאמין, אדם דתי. אחרי כל נפילה צפו ועלו בי רגשות אשמה ובושה קשים. התאווה פגעה באחדות של נשמתי, הרגשתי חצוי, חי בפיצול אישיות, שונא את עצמי, שונא את אלוקים ומפחד ממנו. אני מוצא את עצמי עושה איתו עיסקאות דמיוניות – היום לא אפול והוא יעזור לי להצליח במשימות שלפני, אך אם נפלתי – ידעתי שה' יעניש אותי, דברים שרציתי להצליח בהם – אכשל בהם, אני חי במציאות של שכר ועונש תמידי, לרוב אני מרגיש שמגיע לי עונש...
בגלל התאווה נפגעה הזהות הפנימית שלי, נוצר בתוכי פיצול אישיות. התאווה ניתקה אותי מה', גרמה לי לחיות עם רגשי אשמה ופחד תמידיים.
גילאי 18-20: אני חסר אונים מול הנפילות של עצמי. הנפילות האלה מבלבלות את הזהות שלי – מי אני? דתי או חילוני? אדם טוב או חוטא ופושע? אני לא יכול לשאת את הפיצול באישיותי ואני פונה ומספר על כך לראש הישיבה בה למדתי. אני חשוף מול ראש הישיבה שלי ובמצב זה אני מוצא את עצמי מנוצל מינית על ידו. שמתי בו את כל מבטחי והוא תמך, אך גם פגע בי. הפכתי להיות תלותי בו, חסר ערך עצמי וחסר יכולת שיפוט בסיסית של להבחין בין טוב לרע.
התאווה פגעה בחוש הבריא שלי, של להבחין בין טוב לרע, בין מותר לאסור.
תקופת ישיבת ההסדר – בתקופה זו אני מוצא שההידרדרות גדלה בכמה רמות:
* בתקופה זו, בה אני שקוע רוב שעות היום בבית המדרש, האוננות חוצה את נשמתי עוד יותר, שני אנשים חיים בתוכי. 'עובד ה' של היום ועובד ה' של הלילה, עובד ה' הצדיק מול עובד ה' החוטא. פיצול האישיות הזה מוביל אותי לפרוץ גבולות, במטרה לברר מי אני באמת. אני יוצא מהישיבה ונפגש עם מספר גברים על רקע מיני. אני אסיר תודה שלא נשאבתי לעולם הזה שאותו "בדקתי". אם הייתי נשאב לשם הייתי עלול חלילה לוותר על כל מה שיש לי היום, אשה אוהבת וילדים מקסימים.
האוננות טישטשה את העולם האמיתי בעולם של פנטזיות. כמעט שהחלפתי בגללה טוב ברע, חיים במוות.
* בנוסף, זמן קיץ שלם בזבזתי, כאשר בחרתי לי לחברותא בחור שנמשכתי אליו מאוד. אני יושב מולו כל יום בסדר בוקר, "לומד איתו" ומפנטז עליו כאשר הגמרא פתוחה לפני. אני עסוק בפנטזיות במקום להתפתח רוחנית. האוננות גרמה לי להפסיד התפתחות רוחנית ורכישת ידע תורני. האוננות "שרפה" לי את הזמן, זמן קיץ שלם.
* בנוסף, שבת אחת יצאנו כל השיעור לשבת מחוץ לישיבה. במקום בו היינו, המיטות היו קרובות זו לזו. אני שוכב במיטה ליד חבר לשיעור ומתחיל לגעת בו. הוא שאל אותי: "מה אתה עושה?", והפסקתי. אסירות תודה שזה היה רק פעם אחת בחיים שלי ושזה נעצר שם.
האוננות הוציאה אותי מדעתי, התנהגתי בחוסר שפיות, הטרדתי מינית והייתי יכול חלילה להגיע לכלא.
גיל 22 ומעלה: אני מתחתן, בטוח שכל בעיותי יפתרו עם החתונה, אך הראש שלי מלא בפנטזיות. אני לא רואה את אשתי כאדם, אלא כאובייקט למלא את תאוותי. אשתי סובלת, אני מתמלא בטינות עליה, ממשיך ליפול באוננות, מתמלא ביותר כעסים על המצב. אני מלא ביקורת על אשתי, ישנן מריבות לא פשוטות, יש צורך לערב אנשים חיצוניים לנו, השנה הראשונה לנישאין הופכת לסיוט.
האוננות הובילה אותי לחיים זוגיים קשים והיוותה איום על חיי הנישאוין שלי.
עידן האינטרנט – אני חסר אונים מול התגלית החדשה, מתחיל עידן הפורנוגרפיה. אני מחכה לרגעים בהם אהיה לבד, בלי אשתי ובלי הילדים שלי וכך אוכל לצפות בפורנו ולאונן. בדרך הזו, אני פוגע באשתי ובילדים שלי, אני לא נחמד אליהם, אני רוצה שיתנו לי שקט, שילכו.
בלילות, אני מחכה שכולם ילכו לישון, כולל אשתי. במקום להיות איתה, אני חי לצידה. אחרי שהיא הולכת לישון אני פותח מחשב, צופה ומאונן. בשלב מסויים נכנס גם האייפון לתמונה. הפורנוגרפיה הופכת לזמינה מאוד. אני שוכב ליד אשתי במיטה, ובחוסר שפיות מוחלט צופה בפורנוגרפיה ומאונן.
ההידרדרות נמשכת, והיו פעמים בודדות, בהם גם כשאני יחד עם אשתי, אך חושב על גברים, מוותר על העולם האמיתי עבור הפנטזיה.
האוננות גרמה לי להיות בעל נכה, אבא נכה. ברגעים מסויימים בכלל לא הייתי נוכח בחיים של אשתי ושל הילדים שלי, רציתי שייעלמו.
השהייה המאוחרת בלילות מול המחשב, גורמת לי לעייפות, שמובילה לחוסר סובלנות מצידי לאנשים. אני הופך להיות בעל ואבא רגזן, ביקורתי, לא סובלן. אני מאבד את היכולת להכיל את משפחתי ובכך גורם סבל לקרובים לי ביותר.
האוננות גרמה לי לעייפות, שגרמה לפגיעה ביכולת התיפקוד הבסיסיות שלי כאיש משפחה.
בנוסף – אני נשאב כל כך לפורנוגרפיה, כך שאני גולש גם במקומות ציבוריים, כמו בספרייה של המכללה בה אני לומד. יכולים לתפוס אותי, אך הראש שלי מספר לי ש"לי זה לא יקרה". האוננות יכלה לגרום לי לאבד את התפתחותי המקצועית. יכולתי היום להיות ללא מקור פרנסה.
הידרדרות נוספת - הכניסה לעולם הפורנוגרפיה גרמה לי לעיתים להשתמש בחפצים ולאונן. הפנטזיה היתה גדולה מהמציאות. המחשבה שאגיע לשיא חדש ולתענוג חדש ע"י שימוש בחפצים גרמה לי לעיתים לחבול בעצמי. באמת זה לא היה מהנה אלא מכאיב. האוננות גרמה לי לפגיעה פיזית בעצמי.
הידרדרות נוספת – הרצון לראות פורנוגרפיה ולאונן גדל, ובלילות שבת, כאשר כולם כבר ישנים אני מתלבט אם לפתוח מחשב. מחשבות כאלה כבר היו לי בראש. אסירות תודה שלא חציתי עדיין גבול זה.
ההידרדות הקשה ביותר מבחינתי – אני בגיל 33, נשוי 13 שנה + 5 ילדים מקסימים. מגיע ליל טבילה ואני ממש לא נמשך לאשתי, מרוב שימוש. אני מלא בטינות עליה, וכמים הפנים לפנים – גם אשתי לא נמשכת אלי ולא רוצה בי. כל מה שיש לי בחיים הולך להילקח ממני בגלל התאווה. אני עומד להפסיד את הדבר היקר לי ביותר בחיים, אשתי וילדיי, אם אני ממשיך להשתמש. אני נשבר, מגלה לאשתי את סיפור חיי, ומגיע תוך כמה ימים באסירות תודה ל-SA.
אני מתפלל לה' לזכור כל יום לאן התאווה לקחה אותי ולאן היא עלולה עוד לקחת אותי אם אשתמש חלילה. אסור לי לחיות בהכחשה שאני "רק מאונן". אני יודע היום, אני מכור, ולכן אני חייב לעשות פעולות כדי להישאר נקי ומפוכח. לי אין את הפריבילגיה לשתות כמו ג'נטלמן.
ה' – שמור אותי היום מהתאווה ומההכחשה של התמכרותי. צרוב בזיכרון הפנימי שלי את הסבל שבשימוש ואת האושר שבנקיות. הזכר לי את המחיר היקר שאני עלול לשלם אם אמשיך בדרך זו. הזכר לי כל יום את הדברים הטובים שלהם אני זוכה באסירות תודה כשיש לי עוד יום נקי.
