אני יושב עכשיו מול המחשב. לקראת סוף היום. מלא. גדוש. עמוס. מתפוצץ מעוצמת הרגשות שמפעמים בי.
לא משהו מעניין במיוחד. ענייני עבודה. ככה אני. לוקח ללב גם את זה.
ואני לבד. הילדים ישנים. אשתי יצאה לפחות לשעה.
וואו.
ואם הייתי חוזר אחורה. לפני שנה וכמה חודשים.
אני מניח שהייתי ברגע זה בשימוש פעיל. צופה בפורנוגרפיה. מפוחד וחסר אונים. פוזל תוך כדי לדלת של הילדים להשגיח. צופה וכועס. צופה ושונא. צופה ומלקה. את עצמי. חסר אונים. ומסיים. ומכחיש. ובורח לכלים לסידורים לשינה לאן שרק אפשר.
ואגב, זה עבד - העומס הרגשי היה כל פעם נעלם בענן ההתרגשות והתאווה. ובסוף, הכורח בהכחשה היה שוטף הכל למטה, לנבכי הנפש - את קשיי החיים, את הכאבים, את מעגל הציפיות והאכזבות, את תחושת הבוגדנות, את הכעס על הקב"ה ואת השנאה העצמית, הבריחות ושימוש. אך ההכחשות לא מעלימות שום דבר, רק מצרפות הכל לגוש השחור ההולך ותופח שם למטה.
ורק להיום, אני לא פועל באותם דפוסים. אני נוכח. אני מתמודד. אני פונה לשמיים. אני מתייעץ. אני מוותר על הציפיות.
רק להיום, היה לי ח** של יום.
ורק להיום, אני ממשיך הלאה, לקלח את הילד, לשטוף כלים. ראבאק, אפילו ישבתי כמה דקות על עבודה אקדמאית ארורה. רק על זה אני יכול לכתוב פה פוסט שלם. מדהים.
ולהמשיך לחוש את עוצמת היום. להמשיך. ולקבל את זה. אולי טעיתי היום. אולי יצאתי טמבל בעיני כמה אנשים. אולי סיכנתי את עתידי הכלכלי. אולי גם הועלתי לכמה אנשים. ואולי לא.
וראבאק, אני מרגיש את זה פה בחזה. באמצע. עומס גדול. לחץ. זה לא עוזב אותי! לא רגיל לפיזיות הזאת של הרגשות שלי.

ובסדר. אני לא רץ לאיזה סם שישקיט את זה לרגע. לפורנו למשחק מחשב לדחוף לאפה לקרוא חדשות באובססיביות כמו זומבי ולנאום נאומים צדקניים בראש.
אני מקבל את זה. ככה ה' רוצה שיראה היום שלי. יאללה לכלים לניירת למשימות הכתיבה לכל הקטנות שגם מהם מורכבים החיים שלי. ה' גרם לי לבחור בחיים האלה. באיך שהם נראים. בכל פרט מהם. סומך עליו. שיוביל. כי החיים האלה לא שלי.
איזה טוב ה'. תודה.

מחזק מאוד.
כניעה, מסירת הרצון. לתת לשם יתברך להוביל. אנחנו בעצם לא מנהלים שום דבר.
תודה לך. אוהב.

יפה כתבת זיו
אותי מרתק כל פעם לקרוא מחדש
על חברים פה שגם בעיצומה של החויה הפורנוגרפית
הם חצויים -חייב להיות לזה סוג של קשר (גם אם אפילו זה
סוג של פחד )דתי/רוחני שלי אין
גם אם אני בעימו של תהליך ארוך של הפסקה
ברגע שהחלטתי שאני נופל -נגמר הסיפור מבחינתי
אין לי טיפת מחשבה שניה
שזה בעצם לא משהו שעובד לטובתי בתהליך הגמילה
בפיזי כולנו שוים
ברגשי -פחות או יותר
ברוחני -שהוא הקריטי ביותר
שלי שואף לאפס

בואנה זה חתיכת נושא.
"אסירות תודה"
אוהב אותך.

תודה זיו. מדהים לראות את הדרך שהתכנית הזו מעבירה אותנו. אתה שתמיד התלוננת על אדישות ועל קושי להרגיש מספר עכשיו שאתה מרגיש, ובכל זאת זה לא מושך אותך לשימוש. ברוך השם.

אוהב אותך מציע
כיף לקרוא
התחברתי

אוהבים!
מתחבר לגמרי לנאמר בפוסט.
הגוש השחור שאתה מתאר, היה אצלי גידול ממאיר שהלך וגדל מהלב עד הגרון וכמעט חנק אותי.
אסירות תודה על התכנית ועל החיים שקיבלתי בזכותה.
ירוחם

תודה לך מציע היקר.

חידדת לי את הנקודה. החידוש של ההחלמה זה שאפשר להרגיש, מותר לכאוב. זה בסדר להיות חלשים. ויחד עם כל חוסר השליטה אפשר גם להישאר נקיים.

כשאני הרשיתי לעצמי לחוות את החולשות שלי אז הם איבדו הרבה מהכוח שלהם עלי.

בבקשה תמשיך הלאה לשתף מחוויותך
אוהב
הושיעה

התחברתי מאוד לקטע של ההרגשה הפיזית של המועקה. אמלי זה כמו מן לחץ כזה בחזה שלא מרפה...
הפער בין ההאיי של ענן התאווה לשגרתיות המתישה של שטיפת הכלים מוכר לי אף הוא. תודה על התזכורת.
מתפלל לשלווה ולקבלה של היום יום על קטנוניותו....

נתן במתנה