אני לא זכיתי עדיין לאישה (כנראה שאני צריך להודות על זה- ככה החברה אומרים) אבל עצם הקריאה של המכתב עושה לי צמרמורת. אני מבין כמה בלתי אפשרי יהיה להמשיך לחיות בלי לטפל בנושא ההתמכרות. כי לפעמים עולות בראש מחשבות ייאוש כאלה- עזוב בכל מקרה לא תצא מזה אין סיבה לוותר על ההנאה והפורקן הזה עדיף לחיות ככה- וכשאתה קורא את הנאמר כאן אתה נכנס לפרופורציות- ככה תראה הזוגיות שלך, אתה תמשיך להיות אפאתי ולא מתחשב בגלל שבתוכך תהיה קרוע ואומלל ובלי מנוח לנפש, אולי אפילו זה יביא אותך לאבדניות חלילה... אתה חייב לעשות משהו.

נשאר רק למצוא תשובה לאמירה שבסוף מנצחת גם את הטיעון הזה- ' סגור, אז ממחר אני נקי'...
:-\

מאוד נכון לגבי. מרגיש כך לגבי רבים מתחומי החיים שלי. תודה על הדברים המכוונים.




רציתי לכתוב שכרגע התשובה היא לא.
אבל פתאום אני מתחיל להרגיש לחצים בחזה.
כנראה שגם הכאב על זה שכואב לי שלא כואב לי הוא גדול מדי, ואני עוטה שריון כדי להתגונן מפניו.
ייתכן ונשמע מצחיק ונראה שאני מנסה להתחכם ולהתבדח (אולי גם זה קצת נכון),
אבל אני מרגיש שזה נכון ואמיתי עד כאב.

מה? אני לא מרגיש מספיק איכס בעצמי שאני צריך שיגידו לי עוד שאשתי חושבת גם שאני איכס?
לא נראה לי שזה יעזור לי להחלים. להפך.

מאוד מזדהה. אחד הגורמים לכך שאני תמיד מפחד לשתף את אשתי בנפילות וכדומה, הוא הריבית דריבית שהיא מוסיפה לכל רגשותיי השליליים, שאני בלאו הכי מתקשה להכיל.

עם זאת, אני חושב שבשלבים מתקדמים יותר של החלמה, אצטרך להיות מוכן לעבור דרך מקומות כואבים. דרך זה שאני מרגיש שאני איכס (איזו מילה עדינה יחסית למה שאני באמת מרגיש כלפי עצמי...), ודרך זה שאחרים מרגישים כך, והכי כואב: שכולנו מרגישים כך די בצדק!

יש תקווה חברים!

עוד יבואו ימים שנוכל לשמוע שיתוף של האשה בקשייה ולענות לה "אוהבים אותך"... בלא לקחת על עצמנו בושה או אשמה.

לנסות להכנס לנעליים שלה...

להרכיב את המשקפיים שלה...

ולהבין גם  למה אני צריך להתחנן אליה שתסכים...

הרי ההלכה קובעת לו"ז - וזה חלק מחובתי שהתחייבתי בכתובה - אז למה מספיק לה ל"ט?? 

פתאום לקלוט שבעצם גם עצם הטבילה זה מסירות...

תודה