מגיל אפס, פשוט אפס, אני זוכר את עצמי כמרדן.
לא, אני לא חוצפן, לא הרמתי קול על אף אחד מהמורים שלי, לא הרמתי ידיים מעולם, אבל מרדן זה שמי הפרטי.

אני לא אשם, אלוהים יצר אותי ככה, אין לי אף כלי להתמודד עם זה, זה פשוט אני!
אם אראה חוף רחצה אשר אסור לשחות בו ללא מציל, אז 'קרבן' הוא הראשון להיכנס. אם המשגיח היה מודיע שביום העצמאות חובה להיות בישיבה, אז 'קרבן' דווקא יצא. וכן על זה הדרך..

אין מי יאמר לי מה תעשה ומה תפעל, חייבת אותי? קיבלת אפס תפוקה.
לעומת זאת..

אם נתת לי מרחב פעולה, קיבלת את 'קרבן' במיטבו, בא לידי ביטוי בכבישת שטחים בכל אספקט.
הנקודה היא, שכל העולם יבין והבין את זה! חברים, משפחה, עמיתים לעבודה, מורים ורמי"ם, היחידים שלא השכילו לקלוט זאת.. אלו ההורים שלי..

כן! דווקא הם!
מתוך כל העולם, דווקא הם!! אלו שגידלו אותי, אלו שהביאו אותי, אלו שאמורים להכיר אותי כ"כ טוב, דווקא הם מתנהגים כלפיי עד עצם היום הזה בדיקטטורה הזויה.

לפני כשבועיים התפרצתי עליהם!!!
פשוט צרחתי, מתוך כאב, לא מתוך כעס וה' עדי!
זעקתי, שאלתי אותם למה כל המורים שלי הבינו את האופי שלי, גג אחרי חודשיים של ניסיונות כושלים, לאח"מ?! כולם קצרו הצלחה ונחת ענקית ממני, ודווקא אתם, ההורים, לא מבינים. מצווים, דורשים, עושקים.

תלמדו אותי, תכירו אותי.
והאבסורד הוא, שזה היה נראה טוב בתחילה. הכיוון היה נראה חיובי, נראה היה שהזעקה היתה מובנית.

אבל לא, כבר השבוע באנו לפיצוץ על מקרה דומה. "תעשה כך וכך.. ואם לא... אז כך וכך..." מה אתם רציניים?! וואט דה פאק?!! אני לא בן 10 ולא 15 ולא 18, אתם מכירים אותי מעולה!! תשנו גישה.

אבל זהו.
זה נראה מחוק.

נתק כבד ועשן עמוק שאופף.

קשה לי כך.