שלום חברים
אני רוצה לעלות משהו שנורא קשה בקבוצות החיות
למי שמגיע לקבוצות החיות יודע שברוב המקרים עושים סיבוב בין כל הנוכחים וכל אחד מודיע על אופן התמכרותו ימי נקיות ובאיזה צעד הוא אוחז
תמיד כשזה מגיע אלי ואני מצהיר על זה שאני מכור לנערות ליווי זה הורג אותי וקורע אותי מבפנים זה קשה לי עד מווות, אני מרגיש מושפל, מפגר, אידיוט, דפוק, חסר מצפון, דוחה, אם הייתי חושב שלא רואים אותי הייתי פשוט בוכה
היו פעמים שפשוט השמטתי את ההתמכרות הזאת של הנערות ליווי בסך הכל הייתי אולי 5 פעמים אצל נערות ליווי ועוד 20 פעמים של כמעט
אבל כששמעתי אחרים מצהירים על אופן ההתמכרות הזאת אני מרגיש רע למה הם מצהירים על זה ואני לא? אני יותר טוב מהם? ואז בפעם הבאה אני לא מוותר לעצמי ולמרות כל הקושי אני מצהיר שוב, לפעמים זה מול 70 אנשים ולפעמים מול 15 איש אני החלטתי שאני לא מוותר לעצמי וגם אומר לעצמי אולי זה סוג של כפרה למרות שזה לא העניין בקבוצות לחפש כפרות אלא פתרון
איך אתם מתמודדים עם זה?
מסתירים?
קשה לכם?
אין לכם בכלל בעיה בכלל עם ההצהרה הזאת (אם יש לכם את הבעיה)?

אתה מדבר על קבוצות SA או שמור עיניך?

SA

אני לוקח דווקא את הדברים המבישים שלי ומצהיר עליהם - לדוגמא משיכה גם לגברים.

חלק ממה שלימדו אותי זה לצאת מההכחשה ולהכניס אור לתוך המקומות הכי חשוכים - כמובן כל דבר בפרופורציה המתאימה.

ברור שזה קשה פעם ראשונה ושניה. אבל לאט לאט רואים את הקבלה הנפלאה שיש בקבוצות, מקבלים כל אחד עם כל ג'וק שעולה לו במוח ורוצה להשתמש עליו, זה מאד מקל.

מאחל לך שתמצא את זה בקבוצות.

אוהבים!

אין ספק שהקבוצות בשבילי זה מתנה שלא הייתי חולם לקבל, האנשים, האווירה, ההחלמה, פשוט הרגשה טובה
מרגישים איך שכולם שווים וזה לא משנה מה ההוא עושה ביום יום ואיזה משרה יש לו או האם הוא רב חשוב או שהוא ממלצר במסעדות וזה גם לא מעניין אף אחד באים להחלמה וזהו
היה אחד שהגדיר את זה שזה מעין עולם הבא כולם שווים, אין גדול ואין קטן כולנו באנו למטרה אחת, להחלים.
זה אחד הדברים שכ"כ מושך אותי להגיע לקבוצות פשוט להרגיש עולם טהור נקי ללא תחרות קבוצה של אנשים שעובדים על עצמם
אני כבר כמה חודשים מגיע לקבוצות ורוצה להמשיך בע"ה
רק הקטע הזה לא עובר לי כנראה שזה חלק מפגמי האופי שלי אגו, גאווה ושאר ירקות...

קבלה היא התשובה לכל הבעיות שלנו...

בדרך כלל קושי להודות בפגם מסוים בי כי "מה יחשבו עלי" נובע מהעובדה הפשוטה שאני לא מקבל את עצמי ואת הדברים הקשים שעשיתי.
למרבה המזל הפתרון בדרך כלל פשוט יחסית: להתעלם מהפחד, מנורות האזהרה שמהבהבות בראש שלי, ולהודות בכנות בבעיה שלי. ברגע שאני מסוגל להגיד "שמי פינחס ואני עושה מעשה זימרי", והתקרה לא נופלת ואף אחד לא מצקצק בלשונו ואיש לא נגעל - אני מבין שאולי אם הם מקבלים אותי אז גם לי מותר, לפחות קצת, לקבל את עצמי.

יש דברים שבאמת נדמה לי שמתביישים לספר על נפילה עם א"א

אני נפלתי לתאווה עם א"א... במקרה זו היתה אשתי...
זה שזו לא עבירה, לא משנה בכהוא זה מהתוצאות ההרסניות למכור שמשתמש בסם שלו.