שאלתי את זה כבר בשרשור של המסע שלי בפורום במסעות,
אך נראה לי שכאן יש זרימת אנשים יותר גדולה, ואשמח ביותר לקבל עוד תשובה לבד מזו שכתב לי אבי גולן (תשובה נפלאה מאד! תודה אבי!!!),
וכך הייתה לשוני שם:

שתי מחשבות שאני מרגיש שגורמות לנפילה - אחת ממש גורמת, והשניה מקרבת ומחזקת את הפעם הבאה.
אם הייתי מצליח להפריך אותן, או לפחות לדעת איך לא ליפול מהן ושהן לא תזקנה לי, הייתי מבסוט מאד. אולי מכאן תצמח ישועה ותשתפו אותי במחשבותיכם:
1. המחשבה הראשונה היא "אני כבר כל כך בוער, אז בא נגמור עם זה וגמרנו. אחרי שאאונן יהיה לי קצת שקט. עכשיו אני רק מתוסכל וחסר-דעת ולא מצליח להתרכז בשום דבר אחר, לא באמת יכול לישון, לא באמת יכול ללמוד, לא יכול לעשות שום דבר. אין לי ברירה אלא לאונן. הרי בסוף זה יגיע, נכון? אז למה לדחות את זה סתם? בשביל מה לסבול עוד זמן? תאונן ואז תוכל להתחיל לחזור בתשובה כמו שצריך"

2. אחרי שאני מאונן אני מרגיש איזה יישוב-דעת. כאילו פתאום יש לי מרץ לעשות דברים, כאילו פתאום אני יותר ערני.


רחמנא ליצלן מהאי דעתא. יש לי תשובות שכליות כאלו ואחרות למחשבות הללו, אך אני צריך תגבורת. מתפלל שלא תבוא תקלה לאחרים על ידי כתיבתן. הלוואי שאעלה על מסלול החלמה אמתי וטוב בקרוב.

שלום חבר,

בעצם מה שאתה מתאר זה בדיוק את המעגל של האובססיה והכפייתיות, וזה מה שמבדיל אדם כמוני מאדם רגיל. התיאור שלך הוא לא תיאור של מישהו שמתמודד עם רצון נורמלי לתאווה, אלא תיאור של מצב בו התאווה כבר אינה משמשת תאווה נטו אלא הפכה למנגנון פנימי של התמודדות עם עצמי, ויותר מזה - היא יצרה חיים משל עצמה וכעת מתקיימת במעגלים לא נגמרים של אובססיה וכפייתיות.

אסביר את עצמי: אדם רגיל יכול להחליט מתי הוא רוצה לאכול שוקולד ומתי לא. לפעמים בא לו קצת, לפעמים הוא מחליט לעמוד בפיתוי ולפעמים להיכנע אליו. לעומת זאת אין אדם שיכול להחליט להפסיק לאכול לגמרי. האוכל הוא לא משהו נוסף אלא מנגנון פנימי שמספק צורך בסיסי. תאווה אצל אדם רגיל שאינו מכור היא כמו השוקולד בדוגמא הקודמת, כיון שהוא יכול להחליט להשתמש בתאווה ויכול להחליט שלא להשתמש בה (למרות שכמובן הפיתוי הרבה יותר גדול מאשר הפיתוי לשוקולד). לעומת זאת המכור לא יכול להחליט שלא להשתמש בתאווה, וגם אם הוא יחליט - זה דומה לאדם שהחליט לצום, וכפי שלא שייך לצום בלי סוף, גם לא שייך שמכור יפסיק להשתמש בתאווה לתמיד.

נניח שכעת סיימתי ארוחה דשנה ואני מחליט להפסיק לאכול - לתמיד. בהתחלה זה קל, אבל ככל שיעבור הזמן, הפיתוי יילך ויגבר עד שלבסוף כמובן ייכנסו לי בדיוק סוג המחשבות שאתה מתאר: "אני כבר כל כך רעב, אז בא נגמור עם זה וגמרנו. אחרי שאוכל יהיה לי קצת שקט. עכשיו אני רק מתוסכל וחסר-דעת ולא מצליח להתרכז בשום דבר אחר, לא באמת יכול לישון, לא באמת יכול ללמוד, לא יכול לעשות שום דבר. אין לי ברירה אלא לאכול. הרי בסוף זה יגיע, נכון? אז למה לדחות את זה סתם? בשביל מה לסבול עוד זמן? תאכל ואז תוכל להתחיל לצום כמו שצריך".

ומה יקרה אחרי הארוחה? בדיוק מה שכתבת בסעיף השני: "אחרי שאני אוכל אני מרגיש איזה יישוב-דעת. כאילו פתאום יש לי מרץ לעשות דברים, כאילו פתאום אני יותר ערני".

בעצם מה שקרה זה שדחף טבעי (תאווה) הפך לדחף לא טבעי, כאשר הוא שינה את צורתו, ובמקום להיות פעולה של בחירה, הפך להיות חובה שבלעדיה אני לא מסוגל. בדיוק כפי שהרעב משגע אותי ולא נותן לי מנוח עד שאספק את הצורך הבסיסי הזה, התאווה הפכה אצלי לצורך בסיסי שמשגע אותי עד שאספק אותה.

ההבדל היחיד הוא שבנושא האוכל, ברור לי לחלוטין שאני לא יכול לצום כל החיים (אלא אם כן אני רוצה להיות כמו בבדיחה עם הסוס, שעד שהבעלים הרגיל אותו להפסיק לאכול - הוא מת), ואילו בתאווה אני לא מבין את המסר, ולכן כל פעם ברגע שאחרי הסעודה (הנפילה), אני יוצא שוב לצום חדש (נסיון להפסיק), שמסתיים רק בארוחה (נפילה) הבאה.

אבל לא באתי לייאש אותך, ובפרט שאני לא מכיר אותך. הסיבה שאני כותב לך את כל זה היא כיון שבמקרה שלי, כאשר הבנתי שהתאווה היא לא איזה מטרד זמני וחולף אלא צורך בסיסי אמיתי שאין לי סיכוי להפסיק אותו על ידי החלטה נוספת (נחושה ככל שתהיה), זה דוקא היה הצעד הראשון שלי להחלמה, כיון שאז הבנתי שמדובר כאן בעסק רציני, ואם אני רוצה החלמה - אני צריך להשקיע בכך ולהיות מוכן לשינוי מהותי אמיתי.

תודה רבה סוד על התזכורת הברורה.

אכן זה בדיוק המצב שלי. מנסה להכניס מילוי על טבעי לתוך כלים טבעיים...

וזה תחילת הפיתרון שלי. להבין שזו לא בעיה חולפת אלא פגם במהות, כשל מערכתי. אם לא אתייחס לבעיה ברצינות בטח לא אתקרב לפיתרון.

אוהב
הושיעה

תודה סוד, הייתי צריך את התזכורת הזאת אחרי כמה ימים שההכחשה מטיילת לי במוח.

ממה שקראתי קצת הבנתי, שכל התמכרות גורמת לשינוי ממשי במוח. נוצרים שם עוד מעגלים, שהם ממש פיזיים. כך הוא בהתמכרות לסמים, כך הוא בהתמכרות לאוכל, וכך הוא בהתמכרות לסקס.
לכן אי אפשר להיפטר לגמרי מהרצונות הללו, כי הם נקבעו בנו.
אבל, יש בנו כח בחירה, להתמודד איתם. כמו שאנחנו מתמודדים עם כל מי דחיפות שנובעות מהגוף, כמו רצון לשוקולד, שנובע מהגוף, אבל לנו בתור בעלי בחירה יש אפשרות להתמודד, להילחם, וזו ממש מלחמה.
לפעמים הדחיפה הזו היא מאוד חזקה, מאוד מאוד חזקה, ואנחנו לא מצליחים להתמודד. כאן כדאי לבקש עזרה. כמו שבקרב אמיתי, לפעמים חייל אחד לא מצליח לנצח, ואז הוא מבקש תגבורת, ויחד עם עוד כוחות מצליחים להתגבר.
אחת התגבורות היא הביחד. כשאנחנו מדברים על הבעיה אחד עם השני, זה נותן לכל אחד מאיתנו כח, יותר אמונה בעצמו, ואז הוא יכול להתגבר על הכוח המאוד מאוד חזק שמופיע כל הזמן, וימשיך להופיע.
ככל שנצליח להתגבר עליו, עוד יום ועוד יום, כל יום הכח הזה יחלש קצת (הוא אף פעם לא יעלם לגמרי. כמו מכור לסמים, שגם אם הוא נגמל, גם אחרי 20 שנה אם הוא יריח ויגע בסם הוא עלול ליפול בתוך רגע.). לכן המלחמה היא תמידית, כל החיים.
אבל בעזרת השם, ובעזרה שניתן אחד לשני, נצליח להתגבר עליו. ולו ליום אחד.
תודה רבה חברים. בהצלחה לי, לכם ולכולנו.