יש בתוכי נפש של מכור. נקודה. כל פעם אני רואה את זה מחדש.
היומיים האחרונים עברו עלי בצורה טובה מאד. הרבה חיבור לאלוקים ולעצמי, הייתי נוכח בכל מה שקרה סביבי והרגשתי מאד טוב - אולי אפשר לומר שהתחלתי להרגיש קצת מה זה אומר 'חוויה רוחנית'
כל זה עד ש... חייגתי בטבעיות את המספר של הרדיו והתקשרתי. מגיע לי. למה לא? אני כעת בחו"ל, הארץ שלי מופצצת מכל הכיוונים במיוחד שביתי נמצא בקו האש וחלק ממשפחתי מגוייסים. למה לא? הדבר הכי הגיוני לאדם נורמלי במצב שלי זה מדי פעם להתעדכן מה קורה וכו'.
אלא שכאמור למעלה יש בי נפש של מכור. לפני שלשה ימים הגעתי למיטה שבור ורצוץ מעייפות... מאד שמח בעצמי במה שהיה לי היום, מרגיש נקי ומפוכח ומחובר לאלוקים. פשוט כייף, רק לשכב ולעצום עיניים עם חיוך.. שניה לפני שנשכבתי הדלקתי את הרדיו רק כדי 'להתעדכן'.. העידכון לקח 4 שעות שבסופם הרגשתי הכי מרוקן שאפשר להרגיש.
למחרת (''חוסר שפיות אומר לחזור על אותה פעולה שוב ושוב ולנסות לקבל תוצאות שונות'' - הספר הלבן ? נראה לי..) שוב, רק לשני דקות לשמוע חדשות וזהו. אחרי שלש שעות אמרתי שאני לא יכול עם זה יותר. וזהו. באמת אתמול כשרציתי להתקשר שוב, דחיתי את זה ורק אחרי שעה התקשרתי ו... שוב... שלש וחצי שעות...
חשבתי לעצמי, מה יש לי שם? למה זה כ"כ מושך אותי מצד אחד ומצד שני גורם לי להרגיש כ"כ רע אח"כ. מה כבר עשיתי?
האמת שאני עדיין חושב על זה, הגעתי לתובנה מסויימת כדלהלן אבל אשמח אם חברים נוספים שמרגישים אותו דבר ישתפו מנסיונם מה הם חושבים ומרגישים.
אז ככה. דבר ראשון ולפני הכל הודיתי שאני חסר אונים מול שמיעת רדיו ואפי' לשתי דקות רק לשמוע חדשות. היום בעז"ה לא אפתח רדיו ואפי' אם יראיינו את אמא שלי שתספר על סבתא שלי.. אני לא מסוגל לשמוע רדיו היום. אחרי שהחלטתי את זה, התקשרתי לחבר והודתי בפניו על החוסר אונים ובקשתי כוח רק להיום לא לפתוח חדשות. לאחר מכן מסרתי לאלוקים את הרצון הזה שיעשה עמי כרצונו. אחרי שהשפיות טיפה חזרה אני יכול טיפה להסתכל מה עובר עלי שם. (צעד 4 מגיע רק אחרי צעדים 1 2 3)
כאמור, יש בי נפש של מכור, אני מאד נמשך לדרמות - החיים השגרתיים פשוט מאוסים עלי. אני לא יכול לחיות את ההווה הפשוט הזה, חייב איזה טרגדיה\שמחה\אקשן או מה שלא יהיה, דרמות זה חלק ממני, כך בעצם התנהלו כל חיי.
רק שכל זה המעטפת החיצונית, האמת העמוקה שבתוכי יש נפש שרוצה חיבור, חיבור אמיתי. היא לא מסוגלת לסבול את השגרה, אני צריך יותר מזה. אז ברור שהתאווה ישר מנסה למלאת את החיבור הזה שאני כ"כ צמא לו, אבל זה ג"כ מזוייף, הכל שם זה פנטזיה. אז הנפש שלי אומרת, אוקיי, התאווה הרגה אותך, יאללה יש עכשיו בלאגן בארץ, אתה חייב להתעדכן מה קורה. כל אזעקה מקפיצה אותי יותר מתושבי הדרום.. הנה, שיכנסו באבי אבותם!..
הייתי ממש לא שפוי, אני שומע רדיו ותוך כדי שולח הודעות לחבר כמה שהם לא בסדר, זה ימני מדי ומדבר בצורה לא אחראית. השמלאני הזה ג"כ, נראה אותו כשיפול לו טיל ליד הבית. אותו צריך לפטר ואותו צריכים להחזיר. בקיצור כל האש החולה שלי נכנסת לפעולה ויוצאת מכלל שליטה. ומה קורה אח"כ. אני נגמר. התרוקנתי.
אחרי שאני לומד בתכנית לאט לאט להכניס לנשמה הרעבה את המזון האמיתי שמגיע לה, כל פעם שהיא חוזרת למילוי (-ריקון) הישן שלה היא שוב חוטפת מכות ומתנתקת מהמקור שלה והתוצאות בהתאם.
דיי! אני לא רוצה את זה. החיים השפויים שלי חשובים לי יותר מכל האקשן הזה.
תודה לאלוקים על התובנות שאני מגלה בעצמי, ואסירות תודה גדולה שהוא נמצא איתי בכל סיטואציה, גם כשאני קצת מתרחק הוא מחכה לי בזרועות פתוחות.
