מאוד מזדהה עם הנקודה הזאת שהעלית. היו תקופות שהצלחתי לפני התוכנית שהצלחתי לשרוד כנקי, ולא סתם אני כותב שורד, כי ככה זה היה, הייתי מחזיק את עצמי, יום, שבוע, וכמו קפיץ, ככל שמעכתי יותר והחזקתי יותר, זה השתחרר כמו בומרנג, וככה, כנגד אותה תקופה של "נקיות", תקופה של שחרור, בהייה נונסטופ בתכנים עד לסיבוב הבא. התגעלות עצמית. החזקה עצמית. קפיץ עצמי. וכאפה. כל סיבוב מחדש גיליתי את הליצן הזה שיוצא מהקופסא, ואומר, בואנה, לא משנה כמה תכסה את זה, זרוק ספרים, אבנים, תמיד אני אצא עם הפרצוף הדביל שלי ויזכיר לך שאתה מכור, ואין, אתה רוצה ונהנה מתאווה. וכן, לגמרי רעל.
אז זהו, לבקש עזרה זה כבר אחלה תפיסת כיוון ודרך. זאת ההתחלה. לצאת מעצמי. לבקש. להבין שזה גדול עלי. ולהבין שיש אחרים שעברו לפני, והנה, הם חיים, ובלי תאווה, והם חיים בלעדיה, ממש.
התאווה, אבל, היא רק סימפטום. יש איזה מכתש ליד הלב שצריך להתמלאות, ובאינסטינקטים שלי הוא רץ להתמלאות מתאווה. והוא לא מתמלא. אבל אני חוזר לשם שוב ושוב ושוב. אם אני רוצה להפסיק את הרולטה הרוסית הזאת אני חייב להתמלאות ממשהו אמיתי, ואת זה רק אלוקים יכול לעשות. זו גם הדרך לשחרר תאווה. לבקש מאלוקים. להבין את המצב לאשורו. את המצב שלי לאשורו. את האלרגיה שלי לכל מושא תאווה. לכל בחורה. ולכל תמונה. להציב לעצמי גבולות. לא לנסות ללכת עליהם בשיווי משקל, זה לא יעבוד. ולבקש עזרה מאלוקים. כניעה. הרבה כניעה. להבין שאני מכור, ושרק הוא יכול להוציא אותי מהעסק הזה, רק הוא יכול למלאות אותי על אמת.
עצות יש הרבה, אבל זה בעיקר מתחיל מההבנה שאני סיימתי עם תאווה, היא מגלגלת אותי שוב ושוב למקומות שאני לא רוצה להגיע אליהם, ואני לא רוצה לחזור לשם, לא רוצה לא רוצה לא רוצה. כשיש הבנה כזו ומוכנות לעשות את מה שצריך לעשות זה פותח את הדרך. אבל רק להיום, לא מנסים להיות דון קישוט ושאר חבריו, עושים פעולות, תוכנית, ספונסר, חברים. התוצאות בידיים של אלוקים. מבקשים. והוא נותן.
עשית כבר צעד אחד בכך ששיתפת, מזמין אותך להסתובב בפורום, להיות חלק, לעלות לעוד קבוצות בטלפון, להגיע. זה לא פשוט, ואולי גם לא נעים ודורש אומץ, אבל אין לנו ברירה. ויש הרבה תקווה. הרבה החלמה, הרבה שפיות, הרבה נקיות והרבה התקדמות. דברים טובים קורים כאן. אפילו ניסים. הישאר איתנו.
אשמח להיות לעזר
אור
