בס"ד

שלום לכולם,

אני חדש כאן..למרות שתקופה ארוכה אני קורא את הפורומים, אך עד עכשיו נרתעתי מלכתוב..
יש שתי שאלות שמאוד מסקרנות אותי בהקשר לתאווה:
1) איך יש כלכך הרבה אנשים שמחזיקים סמארטפונים ללא סינון, וממשיכים לשמור על שפיות..האם זה לא מזיז להם?  או שמא כבר התייאשו? אם יש למישהו תשובה, אשמח אם יפרט..
2) כיצד אמור להרגיש אדם ששמור מעל 40 יום מן התאווה? האם משהו משתנה בלחימה? מישהו יכול לתת לי עצה כדי שאהיה כבר מוכן לדברים העלולים לקרות..(כמובן,במידה ואגיע לשם..כי לצערי אני עמוק עמוק בבוץ, אמנם בלי יאוש תודה לא-ל! אבל האבסורד הוא שאני נותן עצות לאנשים להתרחק מהרפש והטינופת,ודרכים לעשות את זה..כשבפועל אני תקוע שם ולא מצליח להיחלץ)

אשריכם צדיקים, שכל מגמתכם מחשבותיכם ועסקיכם הוא תדיר איך להשתנות ולהשתפר בעבודת השם!
אשריי שזכיתי להתקרב אליכם!

1) המחלה איננה קשורה לכמות הפילטרים שיש בסמארטפון, המלחה היא בראש. אדם מכור שתוקפת אותו התאווה, הפילטר אינו הדבר שיפריע לו להשתמש. אנשים רגילים יכולים לעצור את עצמם מלהשתמש, אבל מכור לא יכול בעצמו, הוא צריך כוח גדול ממנו שיעזור לו.
2) להזכיר לעצמו שהוא חסר אונים שמא הוא יחשוב יום אחד שהוא לא חסר אונים מול התאווה ואז הוא ייפול.

אוהבים אחי. הישאר איתנו. יש כאן מקום גם בשבילך. ותקווה.
כל צעד, בין אם להכנס לפורום, לקרוא, לכתוב, והלאה - להקשיב לקבוצות טלפוניות, להצטרף, ולקבוצות פיזיות, הוא לא פשוט, אבל אנחנו מהזן שאין לנו ברירה. אם חפצים חיים אנחנו.

אני חושב שאין תשובה חד משמעית. מה שחשוב, הכל נעשה מתוך התייעצות עם הספונסר ועם החברים, זה לא נעשה לבד. לכל אחד יש את ההתמכרות הספציפית שלו, וממילא דרך הפעולות הספציפיות שמתאימות לו, אני יודע על חברים שמחזיקים פלאפון ללא כל אופציה לאינטרנט, לא מסונן ולא רימון, כי ברגע שהם יחזיקו אחד לא מסונן המצב לא יהיה טוב, ויש חברים שמחזיקים פלאפון או סמטרפון ללא סינון בכלל, כי ברגע שהם יגעו בסינון האלרגיה תהפך להם את הבטן והראש עד שהם ימצאו תוכן מפורש. עיקר הנקודה היא שאני לא לבד, אני לא מחליט לבד, ויש כאלה שעברו את זה לפני ואני מתייעץ איתם. כל זה כמובן הוא רק אחרי שמבינים את זה שהסיפור של ההתמכרות לא מתחיל מהסימפטומים של התאווה האלכוהול וכל דרך בריחה אחרת, אלא ממשהו עמוק שהתוכנית מנסה לענות אליו, בחיבור אמיתי לאלוקים. אני כמו שקע שחייב חיבור לתקע, אם לא אהיה מחובר לדבר הנכון, אהיה מחוסר ספיישל לדבר הלא נכון, בחוסר שפיות ובאהבליות שאני אצטער עליה יום או דקה אחרי.
וזה נוגע גם בשאלה השניה, הנקודה היא של חיבור. הסיפור הוא לא ארבעים יום, תשעים יום, או מאתים שבעים יום. באופן אישי, ואולי אני יהרוס למישהו תוכניות, אני בניתי על תשעים יום, שינוי מבנה במוח וכו' וכו' וכו', וזהו, אני אהיה אחרי, שזה בכלל דרך פעולה קבועה שלי, לחפש את תוכנית הצעד האחד, והזבנג וגמרנו. ובכן, יום התשעים היה יום התשעים. לא קיבלתי מכתב מהדואר. לא היה מישהו שהתגלה אליי אחרי שחרית. וגם לא הייתה מצלמה פתאום, ואיש שאמר, בואנה עברת את המבחן בהצלחה, התקבלת לנבחרת התשעים ומלאכי השרת. הסיפור הוא יומיומי. חיבור זה לא לתקוע לתקע להחזיק כמה זמן שאפשר עד שיהיה אפשר להרפות, זה עבודה. יום. יום.
וזה נוגע בנקודה יותר עמוקה. ההחלמה לא תלויה בי. אני עושה כל שאני יכול כדי להיות נקי. פעולות. חיבור. שירות. אבל סופו של דברים התוצאות בידיים של אלוהים. אני עם כניעה ובקשה מבקש, ואסירות תודה הוא עונה ושומר עלי. אבל ממילא אני לא מנסה לחשוב על כל העתיד. זה גם מאוד משחרר, אני לא אחראי על כל העתיד ועל כל הימים, אני מתמקד ביום הזה. בפעולה הזאת.
חוץ מזה שבאופן אישי רק מלחשוב על עוד מלא ימים קדימה זה מפזר אותי ועושה לי חררה שבא לי לרוץ להשתמש. אני רוצה רק היום לעשות תוכנית. רק היום לעשות שירות. רק היום להתקדם. מחר זה בידיים שלו. ומחר, יכול להיות שאני אהיה בכלל במקום אחר. לא העסק שלי המחר.
אפשר לצאת מהבוץ. אפשר להיות מחובר. אפשר לחיות.
רק להיום.

עכשיו רואה שהקדימו אותי בתשובות יותר ממוקדות, יהא זה כהרחבה.

אשמח להיות לעזר
אור

"אתמול כבר היה
מחר עוד לא הגיע
נשאר לנו רק היום"

ברוך הבא חבר חדש!
שמחים שאתה אתנו בדרך!

לגבי השאלה השנייה,
צורת הלחימה שלי השתנתה מתחילת הביקור שלי באתר.
אני כבר לא נלחם, אני ניכנע (לפחות מנסה... :-\) ומוסר את המלחמה לאלוקים.

מאז שלמדתי כאן את הטכניקה הזו, אני נקי למעלה מחצי שנה, לראשונה מזה כעשרים שנה (!).
ממליץ לך להישאר עמנו, וללמוד כאן דרך התמודדות ודרך חיים חדשות.

איך מרגיש אדם ששמור מן התאווה לתקופה ארוכה?
הכותרת צדה את עיני אז אתייחס אליה.
קודם כל הוא מרגיש חופש. החופש מהמאבק.
ביום רביעי אשתי לא הייתה בבית כל הלילה, המחשבים שלי נמצאים בדרגת חסימה שיש ביכולתי לפרוץ אותה בהתקף אובססיה, הסמרטפון שלי חסום באופן סמלי מבחינת יכולותי הטכנולוגיות, והרבה יותר מאשר שלא נפלתי. לא התעסקתי בשאלה הזו.
עשיתי דברים אחרים. דיברתי עם אנשים. קראתי חדשות. ניקיתי את הבית.
אני מעיד עליכם את יודע תעלומות שבעבר, לפני מעט יותר משנתיים וחצי, הדברים היו נראים אחרת לחלוטין.
החופש הזה מעניק הרבה יותר מאשר זמן. הוא מעניק תחושה של אנושיות. של שגרתיות מבורכת כזו שלא הייתה לי בעבר. החיים הפסיקו לנוע בניוטרל. אני מתקדם. אני לא מסתובב סביב 'כן פורנו' 'לא פורנו'. אני חי.  רגיל. ככל בני האדם. 

דבר שני, הרגשה כוללת כזו של קבלה. אני יכול לדבר על זה באריכות, אבל הדבר המרכזי ביותר שעולה בי כרגע הוא שהאישיות שלי מאוחה. אני יכול לדבר על מעללי ועל הרצון שלי לתאווה בפתיחות רבה הרבה יותר מכל מה שיכולתי בעבר בגלל שאני מקבל אותם כחלק ממני, חלק חולה, אבל חלק ממני. אין בתוכי שטן, אין בתוכי יצר הרע, יש רק אותי, על שאיפותי, פגמי האופי שלי, ומחלתי. ההרגשה הזו היא אחת ההרגשות המופלאות ביותר בחיי.

מקווה שהועיל
נתן במתנה

שלום חבר,
תודה על העלאת הנושא.

אני מחזיק סמרטפון לא מסונן. מחשב במשרד לא מסונן. ובבית...
התקנתי רימון. ואחרי שלושת רבעי שנה גיליתי שאמנם אני משלם להם אך בפועל עוד לא חיברו אותי והשתמשתי כל אותו הזמן באינטרנט הפרוץ.
וזה מבחינתי הניצחון הגדול. קרוב ל300 יום! שלא ידעתי שאני לא ברימון. ולמה לא ידעתי? כי לא הקשתי מילות חיפוש כגון ...

ובזה מתורצת השאלה הראשונה והשניה.
עם עבודה נכונה של הצעדים האינטרנט נשאר 'רק' כלי ולא טריגר. וזה עצמו השחרור והשלווה, השקט והדרור מהתאווה! זה מה שמרגישים. רק שלא ב40 יום רצופין תליא מילתא. אלא יותר בפוקוס על צעדים 1-5 6-12....

נסה ותראה.
מחכה לראות את התגובה שלך כאן אחרי תקופת צמיחה.

אוהב
הושיעה