זה היכה בי ברגע אחד. איכשהו נזכרתי ברגע קשה בתקופה מאוד לא קלה שעברתי לפני כמה שנים, ופתאום התחושה היתה אחרת. ברגעים הראשונים הייתי מופתע מכך שאני לא בורח משחזור הרגע הזה, ואחר כך אפילו חשבתי לעצמי שבעצם כל אותה תקופה היתה חוויה מאתגרת מאוד. המשכתי לחשוב על התקופה ההיא ותוך כדי זה הבנתי שאני לא בורח יותר מהעבר שלי.
כך זה לגבי חוויות ורגעים קשים בכלל, וכך לגבי ההיסטוריה שלי מול התאווה. תמיד ברחתי מהזכרונות שלי, נחרדתי מהמחשבות שעלו במוחי, וניסיתי להדחיק כל מה שעלה וצף אצלי. עכשיו זה אחרת, אני לא בורח מהכאב, לא נמלט מהזכרונות, וגם לא מנסה להדחיק אותם או לכסות אותם בדרך היחידה שהכרתי (כמובן - נפילות נוספות או שימוש כבד יותר בתאווה).
כמובן אני לא הראשון (וגם לא האחרון) שחווה את זה, ובספר הגדול (ספר הבסיס לגמילה מהתמכרות בשיטת 12 הצעדים) זה נכתב בקטע המפורסם הידוע בתור "הההבטחות של צעד 9", שם נאמר כי "לא נצטער על העבר ולא נרצה לסגור עליו את הדלת". במקומות אחרים בספר ישנו אפילו פירוט רב יותר לכך, כאשר נכתב שלעתים הנסיון שלנו הוא הנכס היחיד והחשוב ביותר שיש לנו, ואיתו אנו מסוגלים לעזור לאחרים הסובלים ולגרש כל סבל ואומללות.
אבל איך זה מתרחש? אני לא פסיכולוג, אבל בחוויה האישית שלי, מה שקרה זה שנהיתה הפרדה בין רגשות בונים לרגשות הורסים, בין רגשות חיוביים (גם אם הם כואבים ומצערים) לבין רגשות שליליים (גם אם הם נראים כבריאים). השימוש בתאווה מלווה בהמון רגשות, רובם הגדול שלילי והורס. בזמן השימוש עצמו הרגשתי בדרך כלל ערבוב גדול של רגשות, היי (התעלות) לצד דכדוך, מאבק פנימי לצד ייאוש, ועוד ועוד. הנפילה הביאה עימה בעיקר אשמה בושה ופחד, אבל גם כאב וחרטה.
כל פעם שנזכרתי במה שעשיתי, זה הציף בי מיד את כל אותם רגשות שהתערבלו לי בראש והחזירו אותי ישירות למקום בו הייתי בזמן השימוש, ומכיון שלא ידעתי איך מתמודדים עם עומס כזה של רגשות, עשיתי מה שאני יודע הכי טוב לעשות - הדחקתי וברחתי. האם זה עבד? לא, אבל לא היתה לי אפשרות אחרת.
היום אני יכול להיזכר במה שעשיתי ולהפריד את הרגשות. אני יכול להיזכר ולהרגיש שוב את הכאב או את החרטה על הנפילה, אבל אני לא חייב להרגיש שוב את האשמה והבושה. כאשר אני מגיע לדברים בגישה כזאת, אני לא מצטער על העבר ולא רוצה לסגור עליו את הדלת, כיון שאני יודע שהעבר הוא האוצר הגדול, המנוע שדוחף אותי כל הזמן קדימה ובלעדיו לא הייתי מתקדם בהחלמה. מי שלא היה במקום הזה של הכאב הגדול, אין לו מה שידרבן אותו להמשיך. אני מעדיף לא לשכוח את העבר אלא להשתמש בו בצורה בונה.
