בס"ד

אני מרגיש שכשאני לא שומר על העיניים ,אני פשוט מתחיל במקביל לראות את הרע שבאנשים!!!
זאת אומרת, לא לדון לכף זכות, או להעיר הערות, ולבקר אנשים סביבי..
1) או שזה פשוט נובע מתוך תסכול אישי שאני לא מצליח במשהו שהצבתי לעצמי- שה שמירת העיניים- ואז אני פשוט מוציא את התסכול על אחרים..
2) או שפשוט, יש משהו פנימי בנפש שקשור בין שתי הבעיות הללו, וממילא כשדיברת בשפה של עבירה מסוימת..מיד מתעוררת העבירה המקבילה לה שיושבת על אותו
מקום בנפש..שזה הסתכלות והתבוננות על הרע!!

אשמח לשיתוף המחשבות שלכם בנושא.

גם אצלי זיהיתי קשר ישיר בין נפילות כאלה לאחרות למשל פעמים רבות כאשר יש לי פחות חשק ללמוד תורה אני מוצא את עצמי יותר מתנשא על אחרים וגם יותר תאוותן כלפי אוכל וכלפי נשים וכלפי שינה ועוד ומתקשה יותר בשמירת העיניים. אני חושב שזה מעיד על שתי מצבים בנפש עמידה וחולשה (שזה מאוד טבעי שהרי האדם אינו עומד אלא הולך) וכאשר אתה נפול עצוב ומדוכא אתה הנפש חלשה ומחפשת מילוי או גאוותני או תאוותני זה מאוד מובן העיקר בזמנים אלה לדעתי זה לדעת להתמלא בטוב שבך בדרכים חיוביות ולדעת שהמילוי אינו נמצא בשקר רק באמת ובטוב ומכל מקום כיוון שזה לא יכול למלא אותנו לגמרי צריך לדעת לפתוח ערוצים בנפש שממלאים אותך בצורה כשרה כגון לאכול לנגן לרוץ או לשבת לדבר עם חברים או משפחה וכד' למרות שזה לא בהכרח הדברים שאתה הכי מעריך הרי שמכל מקום זה מספק אותך בזמנים כאלו וישמח אותך וירים לך את המצב רוח עד שתוכל לעמוד ולהתנהל כפי רצונך ומטרותיך.

אצלי 2 הדברים האלה באים מחיפוש תועלת עצמית ומאגו, אך טבעי שאני ירגיש קשר בין אחד לשני בזמנים מסויימים.