כל בוקר שאני מברך את הברכה על הזכות בשליחות הייחודית שלי בעולם כמחוייב גם במצוות שאין הזמן גרמא, שלא עשני אשה. אני בדילמה, האם באמת אתה שמח, הרי הפנטזיה שלך היא כן להיות. אבל אז אני קולט שזו בדיוק הנקודה, שזה רק פנטזיה (התמכרות בלע"ז), אין פה רצון שמייצג מהות, יש פה תאווה שפורצת בסגנון לא שיגרתי, את התובנה הזו קלטתי הייטב כשלמדתי את פירושו של רש"י הקדוש על הפסוק "לא ילבש גבר שמלת אשה", ומפרש רש"י לילך ולישב בין הנשים, שאינו אלא לזנות. רש"י נותן לנו להבין שבל נחשוב כי אדם מגלה את עצמו שהוא משהו אחר או סוג אחר (כפי שהעולם המערבי והליברלי מעדיף להתייחס לזה ולחפות על העיוות שמשתרש) אלא שזה הכל עניין של זנות, סוג פנטזיה מינית בתלבושת שונה, יש פנטזיה מול מגדרית, ויש פנטזיה תואמת מגדר, ויש פנטזיה אנטי מגדר, ויש פנטזיה סופר מגדר, אבל הכול זה בסיס של תאווה וזנות התמכרותית, כי מי שאינו מחפש את ההתמכרות, מממש את הצורך על פי מדדים נורמטיביים ומחפש את האושר מתחת לפנס שלו, רק ברגע שהעיוות משתלט והמוח זקוק לסם של ריגושים כדי לעמעם כאב או ריקנות, הוא יכול להפוך את האלכוהול למשקה רוויה, את הסם למאכל, ואת המין לפנטזיה.
