שבוע שעבר, נסענו, יחד עם כל משפחתי המורחבת, לנופש משפחתי (הפרטים המדויקים שונו למניעת זיהוי). שהינו יחד במלון דתי ואני נאלצתי להתמודד עם לא מעט קשיים, בעיקר עם משפחתי, שאלמלא התכנית היו מובילים אותי לאבדן גמור של השלווה וכמובן - לשימוש.
נכנסתי לבריכה עם הבנים שלי, נהננו יחד, שיחקנו. הצטרפה משפחה נוספת, אבא וילדיו.
דיברתי איתו (חידוש גדול בפני עצמו) היה חיבור טוב. שיחקתי עם ילדיו, שחינו יחד, השפריצו עלי ואני עליהם, הייתה ממש אוירה טובה. בשלב מסוים, האבא עזב את הבריכה. המשכתי לשחק עם הילדים, השפרצנו מים אחד על השני, צחקנו. תוך כדי משחק, אחד הילדים, השפריץ לפנים שלי זרם מים גדול וה"נקמה" באה. צללתי תחתיו, נשאתי אותו על כפי והשלכתי אותו למים (ושלא יתעסק איתי יותר). העלם התעשת, הרים את ראשו מעל המים ואז אימו צועקת משפת הבריכה "איציק!!!!, מה אתה עושה??? צא מיד מהבריכה!". רציתי לקבור את עצמי, לצלול לפחות עד שהם ייעלמו משם. ידעתי שהיא  כועסת עלי, מאשימה אותי שאני מסכן את הבן שלה, מנסה להגן עליו מפני ולכן דרשה ממנו לצאת. לא רציתי להיום שם יותר, רציתי לארוז את הדברים ולחזור הביתה, להיעלם, להתאדות.
פגשתי את המשפחה בטעות במסדרון המלון, השפלתי מבט, נעלמתי.
צעד 10 קובע "המשכנו בחשבון הנפש וכששגינו הודינו בכך מיד", אני אמנם מתמקד כרגע בצעד 8, אך משתדל לבצע את כל 12 הצעדים ולתת להם ביטוי, הדרגתי, בכל תחומיי חיי.
אז צריך להתנצל, להודות בטעות. באמת קצת הגזמתי, כאדם בוגר לא היה מתאים שאנהג כך. חשבתי לפנות לאבא, אבל, אם אדבר אתו הוא ודאי יאשים אותי שסיכנתי את הבן שלו, ואני אגיד לו שזה לא היה בכלל מסוכן המים לא היו עמוקים, הייתי לידו ועובדה שהוא מיד קם ולא קרה כלום, חשבתי איך הוא יעקם את הפרצוף וימשיך הלאה.... למה אני צריך את העימות הזה??? עדיף לשתוק, לא להציף דברים שעברו ויעכירו יותר את האווירה.
פה בערך הסיפור היה מסתיים לפני התכנית. הייתי נוסע הביתה עם ייסורי מצפון, האירוע היה עולה מדי פעם, צף מהזיכרון ומודחק חזרה למקום ממנו יצא. הייתי מפחד להסתובב באזור המגורים של המשפחה ומסרב לבקר שוב באותו מלון מחשש לפגוש אותם שוב.
אבל, יש תכנית ואני חייב להתנצל. הרמתי את עצמי בכוח מהכיסא, בין מנחה למעריב וביקשתי מהאבא לדבר. אמרתי לו "אני מתנצל על האירוע שהיה היום בבריכה, ההתנהגות שלי לא היתה במקום ואני מבקש ממך להעביר את התנצלותי גם לאשתך", הוא חייך לעצמו... הסביר לי שהבן שלו עבר ניתוח מורכב באף (היה ממש בסכנה) לפני מספר חודשים ואסור לו להרטיב את האף. האמא שמעה שהוא בבריכה ויצאה עצבנית מהחדר להוציא אותו... הוא הבהיר, שכל האירוע כלל לא קשור אלי האם פשוט מחתה על חוסר האחריות של הילד שבכלל נכנס לבריכה. הוא הוסיף, שהוא מודה לי, על כך ששיחקתי עם ילדיו בבריכה וזה היה ממש נחמד מצידי. הרגשתי מיד הקלה עצומה.
בערב, האימא פנתה אלי והתנצלה על כך שהלחיצה אותי.... אמרתי לה שבדיעבד, כל מה שחשבתי נראה ממש מגוחך.
תודות לתכנית הנפלאה הזו אני היום שליו ורגוע, מחייך לעצמי כשאני משחזר את האירוע ולא פורק ומתמודד עם הלחץ באמצעות שימוש. הטעות היחידה שלי היא שלא פעלתי בדיוק לפי התכנית, הייתי צריך "להודות בכך מיד" כשהאימא הייתה על שפת הבריכה, הייתי חוסך לעצמי הרבה צער, מחשבות, לחץ והתחבטויות.
אוהב אתכם,
ירוחם

תודה ירוחם
כיף לקרוא מה התכנית הזו עושה לבנאדם.
תמשיך לבוא
אוהבים

תודה ירוחם, מחזק ומלא בתקווה. שמח בשבילך ומאחל לעצמי להגיע למקום הזה. 

איזה יופי. תודה רבה על השיתוף.

מאוד מחזק לראות את מה שכתוב בספר הגדול שתשעה מתוך עשרה מקרים נתפלא איך יתייחסו אלינו כאשר נבקש לכפר בפני אנשים שבהם פגענו. גם לי היה בשבוע שעבר צעד תשע שהציל אותי והציל לי קשר עם בן משפחה שלולא זאת היה נשאר פגוע למשך שנים (אני יודע לפי מקרים אחרים שהיו בעבר עם אנשים אחרים).

איזה יופי. פשוט יופי.
חיי אושר במקום חיי ג'יפה!

אני כבר מחכה להגיע לצעד 10.

בבקשה תמשיך לשתף
אוהב
הושיעה

אסירותודה כרגע גם בצעד עשר. הציטוט הוא כש, ולא אם, וזה מחרפן אותי, אני מחפש משהו סטירלי, לא סיבוכים, לא מורכבויות, ובגולת הכותרת, לא להתנצל. מסתבר שאפשר אחרת. והחיים תמיד יהיו מורכבים, וגם אני מורכב, ויש דרך, בלי לברוח בכל צורה אפשרית. ולהיות נוכח. ולדבר. ולשחרר.
תודה על זה. על האין ברירה. ועל הנכונות. נותן כח.