מוכר מאוד. לא נראה לי שיש כאן חבר שישכח את הפעם הראשונה בחייו בה הוא הגיע לקבוצה חיה. זה ערבוב של השאלה מה מחכה לי, את מי אפגוש, איך יהיה שם, וכמובן - העובדה שאין דרך חזרה. ההליכה לקבוצה היא מעין חותמת על כך שאני אכן סובל מבעיה אמיתית ואני צריך עזרה. אם אכן כך אתה מרגיש - כל הכבוד לך, אתה בדרך הנכונה.
אני לא כאן כדי לומר "אל תפחד", זה במילא לא יעזור. לא ראיתי ילד שנרגע כאשר צועקים עליו "תרגע מיד", וגם לא ראיתי מישהו מפסיק לפחד כי אמרו לו לא לפחד. אבל אני כאן כדי לומר לך שזה שווה את זה. יש פחד והוא טבעי, אבל שווה להתגבר עליו או כמו שקוראים לזה כאן "לעבור דרך הפחד", כיון שהצעד הזה הוא שער להרבה דברים טובים.
אספר לך מעט על הפעם הראשונה שהלכתי לקבוצה חיה. הזיכרון הכי חזק שיש לי הוא לא החברים שהכרתי מהחיים הרגילים אלא דוקא החוסר שייכות. זה מוזר כי הרבה חברים מספרים שהם נכנסו ומיד הרגישו שייכים, אבל זאת החויה שלי. אני הרגשתי לא שייך דוקא בגלל שראיתי איך כולם בקבוצה מחוברים כל כך. הרגשתי כמו ילד שעובר בית ספר באמצע השנה בזמן שכולם כבר מגובשים ומכירים והוא חדש. אז דוקא בגלל שכולם היו כל כך שייכים ורצו להעניק לי את אותו דבר - בלטה אצלי עוד יותר התחושה ההפוכה.
אבל המשכתי לבוא אז ואני ממשיך לבוא היום. מצאתי המון חברים טובים בקבוצות, חלקם כאלו שללא הקבוצות לא הייתי מתחבר איתם בחיים, וחלקם כאלו שיכולתי להיות חבר שלהם גם בנסיבות אחרות. המשכתי לבוא כי ידעתי שזה המקום שלי. בסיום הקבוצות באנגלית אומרים: keep coming back, it works if you work it, so work it you're worth it (משפט בחרוזים שאומר תמשיך לבוא, זה עובד אם עובדים את זה, אז תעבוד את זה - אתה שווה את זה), וזה היה נכון עבורי אז כפי שזה נכון עבורי היום.
אז תמשיך לפחד - אבל תלך בכל זאת לקבוצה, וגם אם תחזור ברגשות מעורבים - תמשיך לבוא כי זה יעבוד אם תעבוד את זה, ואתה בודאי שווה את זה.
