לא מכיר אותך אבל שמח בשבילך. נשמע מדהים, ממש נס כמו שאמרו פה.
אני זוכר בפעם הראשונה שלי שבקושי הצלחתי לדבר, הקול שלי רעד ובתוך הדיבור עצמו כל הזמן הייתה השאלה מה אני עושה והאם זה נכון.
האמת שעבורי השאלה הזאת תמיד קיימת ואני שואל אותה כמעט כל יום רק להיום. ההבדל הוא שאחרי הפעם הראשונה, יש לי, לפחות כשאני בשפיות, תשובה טובה לתת.
סוד הכניעה, כתבת פה טיפ מדהים שלא חשבתי עליו. להיצמד למנצחים. אולי שווה לפתוח עליו פוסט בנפרד.
נשמע הגיוני, אבל אני באופן אוטומטי דווקא ניצמד לאלו שדומים לו, שאני מתחבר אליהם, שהסיפור או הכנות שלהם נגעו בי.
ניסיתי לבדוק מדוע, הרי הכי טוב להיצמד למנצחים. מה גורם לי לעתים להימנע ממש מהמנצחים, יש בהם משהו קצת מעצבן (סליחה, אל תעלבו).
אולי זה חוסר האמונה שלי בעצמי. שאני מנסה להתחבר לדומים לי, אני מתחבר לא לאלו שמתמודדים כמוני, לא לאלו שחסרי אונים מול התאווה, אלא לאלו שמפסידים, או לפחות אני שומע מהם באופן כמעט תמידי את התבוסה. יש לי איזה חיבור לזה כי אני כבר שנים מפסיד. להם אולי אני יכול לעזור, להם אני יכול להתחבר, הם אולי באמת אלו שיוכלו לעזור לי.
המנצחים זה עם אחר - או המעצבנים שאף פעם לא נופלים, המוצלחים האלו.. או (וכאן נכנסת הטינה למשחק) האלו שתכלס לא באמת יותר טובים ממני (אולי מנצחים בזה אבל מפסידים בהרבה דברים אחרים)
בצעד 2 אני חושב שעובדים על העניין של האמונה כי זה יכול להיות, כי יש משהו גדול מאיתנו שיוכל להחזיר אותנו לשפיות. שיש אנשים שהצליחו, מתפלל להידבק אליהם, מתפלל להידבק בהצלחתם.
אשמח אם עוד חברים המרגישים את הדברים ישתפו.
בהחלמה ובאמונה
