אחד האויבים הכי גדולים שיש לנו במאבק בהתמכרות הוא ההכחשה. יותר מידי שנים חייתי בהכחשה והדחקה, אז אני יודע מנסיון מר כמה הנזק של זה חמור, וגם יודע טוב טוב על כמה מהשיטות של עצמי להביא אותי להכחשה - העיקר כדי לא להתמודד מול עצמי ולא לטפל בבעיה האמיתית.
אז כמובן יש את ההכחשה הבסיסית של "אני לא מכור, אני בסדר גמור", ו"אם רק ארצה - אני יכול לנצח את זה". טוב, אם זה היה כל כך פשוט, אז למה הגעתי למצב הזה? נראה לי שאם הייתי יכול להתמודד עם עצמי, לא הייתם קוראים עליי כאן. אם הייתי יכול לההפסיק רק בכח הרצון - כבר מזמן הייתי מפסיק. היה לי כח רצון עצום להפסיק, אבל היה לי כח רצון יותר חזק להמשיך. אז עבורי, ההבנה שאני מכור לא היתה בכלל ביג-דיל, זה היה פשוט בתכלית. בדיוק כפי שאני יודע איך אני נראה פיזית, אני גם יודע שאני מכור. אין לי שום ספקות בנושא, זה לא שטח אפור עבורי ולא נושא לדיון בכלל.
אבל יש הכחשה יותר מעודנת ויותר ערמומית, והיא מגיעה בתקופות של נקיות. זה עבד אצלי בערך ככה: היתה נפילה כואבת, הבטחתי (בפעם המליון) ש"הפעם" זאת הפעם האחרונה, טמנתי את הראש בין דפי הגמרא או השקעתי את עצמי בעבודה ובמשפחה, ובאמת היתה לי הצלחה. כשהתחילו לעבור הימים והתחלתי ליהנות מהשפיות ומהחירות מהתאווה, שכנעתי את עצמי ש"זהו, ניצחתי". מהרגע הזה, התחילה הספירה לאחורה לקראת הנפילה הבאה, כמובן בלי שידעתי על כך דבר.
כך יצא שככל שתקופת הנקיות שלי היתה ארוכה יותר, כך ההכחשה היתה עמוקה יותר, וכך הנפילה אחר כך היתה כואבת יותר. ומעל הכל, מעולם לא עמדתי מול עצמי בכנות ושאלתי: "מה לעזאזל לא בסדר איתי?". התקופות של הנקיות סיפקו לי את הדרוש להמשך החיים בהכחשה, כך שגם אחרי הנפילה הבאה אוכל לחזור שוב להכחשה הבאה שתכין את הנפילה הבאה וכן הלאה. מה שאומר שכל אותם התפרצויות מרשימות של מפגני כח, היו בעצם עוד תירוץ טפשי עבורי להמשיך להישאר בתוך ההתמכרות, ולא לעשות את הצעד האמיתי הדרוש שכולל בעיקרו את הכניעה בפני התאווה ואת הוויתור עליה.
העדפתי כמובן לא להיכנע ובודאי שלא לוותר על הידידי הוותיק והטוב (התאווה), ובמקום זה הרבה יותר קל לטמון את הראש בחול (במקרה שלי זה היה תורה, או טבילה במקווה או כל מפגן כח אחר), העיקר לא לוותר. כי אם כבר עבר יום וחצי ואני עדיין נקי, סימן בטוח ש"הפעם זה רציני" ומעתה "יעיד עליי יודע תעלומות שבלב שלא אחזור לכסלה עוד". אבל זה כמובן היה שטויות. כל מפגני הכח שלי עם הזיקוקי דינור והבכיות היו בעצם יללה שאמרה: אני לא מוכן לוותר על התאוווה שלי, אני רוצה שמישהו אחר יקח ממני את התאווה כדי שלא אצטרך לוותר בעצמי.
וזה נכון גם לגבי הטבלת ייאוש שהייתי עורך עם עצמי (הרבה לפני שגיליתי את התשעים יום שלנו). זה בסך הכל היה עוד תירוץ נלעג להכין את הקרקע לנפילה הבאה על ידי הכחשה חזקה יותר. ככל שהצלחתי יותר טוב להישמר נקי, כך "ידעתי" טוב יותר שאני אדם רגיל והכל בסדר והפעם זה יהיה אחרת וכל הבלה בלה בלה הרגיל. אבל מכיון שלא הייתי בסדר ולא רגיל, הגעתי למסקנה שאני אדם רע וחוטא. אוקיי, זה גם היה טריק עמוק יותר של הכחשה. בעצם הייתי מוכן להיות רשע גמור העיקר לא להגיד: שלום, שמי זלמן ואני מכור למין. הייתי מוכן לחשוב שאני אדם רע מעללים, העיקר לא לוותר על התאווה שלי.
