כשהייתי שם, אבוד, כאוב, מיואש, חשבתי שברגע שאוכל לנשום, לצאת החוצה, אברח כל עוד רוחי בי, ולא אביט לאחור, לעולם, פן אשתייך שוב, ואהפוך לנציב מלח.
הרי סוף סוף אוכל להתחיל את מה שהייתי צריך לעשות בגיל ארבע עשרה, עשר שנים איחור אמנם, חייכתי במרירות לעצמי, אבל לפחות להתחיל.
וחוץ מזה, הרגשתי גם עמוק בתוך הלב את התחושה שכל כך ברורה לי היום - שמבט אחד לאחור, עשוי לא להסתיים רק במבט אחד.
הניתוק חייב להיות מוחלט. חשבתי בפחד. אחרת, הכל יכול להתפרץ שוב.
נדמה לי שהחלום הוורוד הזה, הוא מה שגרם לי לנסות לחיות 'כרגיל' בכל רגע שבו ההפסקות בין הנפילות אפשרו את זה.
לנסות לחשוב על זה, להתעסק עם זה, בתקופות של הנקיות היה נראה לי נסיגה לאחור. הרי בכלל אני לא אמור לצפות בפורנו, ק"ו שלא בקטגוריות אליהם נכנסתי לאחרונה, ק"ו שלא להתכתב בצ'ט, ק"ו שלא לשוחח בטלפון.
לשכוח. להעלים. אני כבר שבועיים נקי, קדימה, החיים קוראים לי.
וכך, ניסיתי כל פעם להטביע את עצמי בתוך השגרה או בתוך המטרות שהצבתי לעצמי או שנרתמתי אליהם, וכמו מן צל כזה, האוננות תמיד הייתה שם בפינה, לפעמים חיוורת וקטנה, חמש דקות שלאחר שנת הצהריים בישיבה, בלא דרמות מיוחדות, ולפעמים ארוכה ומפחידה, שעות של צפיה, חיפוש ופריצת גבולות. אבל היא תמיד היתה שם.
ועדיין, בתקופת הנקיות, ניסיתי לא להתמודד עם העובדה הזו ולהתחיל את מה שבאמת חשוב, את מה שבאמת אני צריך לעשות, ולהיות את מה שאדם כמוני, ברמתי ובהקשר בו אני נמצא, צריך להיות.
וכך, מבלי משים, הכשלתי את עצמי, שהרי כשהייתי בתוך הפורנו, ברור שלא עצרתי. אבל גם כשלא הייתי, לא ניסיתי לגרום לעצמי לעצור, כמובן שלא הסכמתי לשלם את המחירים שנדרשו לשם עצירה כזו (אפילו לחסום את המחשב הנייד שלי, לאחר מעבר דירה לאיזור בו נקלט אינטרנט לא מסונן מהשכנים, לקח לי כשלושה שבועות כואבים). המטרה הייתה להיות נוראלי, וברגע שעברו יומיים, או שעתיים, נעשיתי לנורמלי. כך הכרזתי על עצמי, וזהו. הכרחתי את עצמי לא לפתוח את זה שוב. עכשיו לחיים - די להתבחבש עם נופל, לא נופל, כואב-לא כואב. קדימה!!
בימים נוראים, רגשות אלו עלו בעוצמתם - הצורך שלי להיות נורמאלי, רק הפעם לשמור על ניקיון, לעשות מה שצריך, להתפלל כמו שצריך, ללמוד כמו שצריך, והצל השחור, שנלווה, או דרך הפחד שמא אפול, או דרך הנפילה עצמה.
כיום אני מתרגש בכל פעם מחדש מהגילוי שאלוהים העניק לי יכולת להתחבר לאנשים אחרים דרך האיזורים שניסיתי ככל יכולתי, ועם הרבה מאוד הצלחה, להסתיר מכל אדם, כולל אני. כשאני מתאר חוויות כואבות, מציין את השינויים שאני עובר, את המצוקות שאני חווה, אנשים מקבלים החלמה. מקבלים החלמה ממני? זה מה שמעורר את הערכתם? מה, זה לא מעורר גועל, דחייה, בוז, וריחוק? איך זה יכול להיות, הרי אני מדבר על כל הדברים האלה, שאני שונא בעצמי. על הגאווה שלי, שגורמת לי להתייחס לאנשים כאילו הם אוויר, על המיניות שלי, שהתביישה מחד והייתה תאוותנית מאידך, על האובססיה שלי, שלא הצליחה להתבטא בשום דבר אחר חוץ מהדבר אותו הכי שנאתי, על הצורך שלי בגירויים חזקים, על סגנון השימוש שלי, ומזה אנשים מתחיים? מה עם חידושי התורה שלי? מה עם יכולותית השכליות? מה עם טוב ליבי? מה עם שמחת החיים שלי?
כל אלה, פתאום נעשים חיוורים אל מול בוהק השינוי שחל בי. ביחס לעפר בו הייתי, כל תקומה הופכת לדרמה מרשימה ומרגשת. אפילו אדם שסבל כל כך הרבה יכול להרגיש פתאום רגוע כשהוא משחק בגן השעשועים עם הילד. הטרוויאלי, הפשוט, היומיומי, הופך למרגש, עבורי ועבור השומעים אותי. רגש זה הנו חדש לי. ההכרה שהחולשות שלי, שהפחדים שלי והדברים מהם אני הכי מתבייש מהווים מקור לחיבור שלי לאנשים, ושלהם לאלוהים, גורמת לי אט אט לקבל גם את החלקים האלה כחלק ממני, אם הם עוזרים כל כך לאחרים, אז אולי גם אני לא חייב להעלים אותם ולברוח מהם כל כך מהר, ואולי, אולי אלוהים היה שם, 'בהסתרה שבתוך ההסתרה'?
נתן במתנה
