אני אומר לעצמי, זה לא מה שחשוב, תתמקד בקדושה, בטוב, בתפילה. למה תמיד אתה מגיע לזה..
אבל עדיין לא מצליח שלא להציץ, רק טיפה ללגום, להסתכל קצת החוצה, לראות מה יש שם.
בכל פעם זה קורה, דווקא במקומות הכי קדושים, אני מוצא את עצמי נצמד לדברים האלו. למה אני לא מתמלא מעצמי? למה אני פשוט חייב להציץ החוצה?
אז השנה זה היה קצת שונה. לא מדובר בהצצה לתאווה, למדיה, לאינטרנט, לפורנו.
דווקא מדובר בהצצה שהייתה כל שנה בתפילות ימים נוראים. אני מתפלל ואני פשוט חייב להציץ ולראות אם אני הכי צדיק.
מתפלל בכוונה באמת, אבל לא מצליח להוריד את ההשוואה של: מי מתפלל כמוני בכוונה. מי עדיין מתפלל תפילת לחש.
צועד שלוש פסיעות לאחור ומסתכל לכל עבר, האם אני מהאחרונים, אולי ממש אחרון. ואם יש מישהו שעוד מתפלל, כנראה שהוא סתם מצטדק, לא כמוני..
זה גמר אותי מבפנים. מתפלל בכוונה, אבל מה שאכפת לי זה איך אני נראה, איך אני יחסית לאחר. לא מצליח לדבר איתו בשבילו, אלא רק בשבילי.
השנה, לא הגעתי לגבהים, לא עמדו מעליי שרפים (נראה לי), לא צעקתי עד כלות: ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רע הגזרה. אבל השנה גם לא הסתכלתי לצדדים. היה בי אולי לראשונה מאז שאני זוכר את עצמי, נוח עם עצמי מבלי הצורך להשוות לאחרים. התבוננתי עליי, על התפילה שלי על המלים. לא יותר מזה.
מודה על כך, שנה טובה
