באמצע תפילת מוסף של היום השני מימי הדין, הן באו. ללא כל סימן מקדים ומשום מקום הן פשוט התנחלו בתודעתי, ובאיכות של היי דיפיניש'ן. תהיתי ביני לביני איזו תועלת יכולה הייתה להיות בהן, חשבתי שאולי לשתף אחרים במה שעובד עבורי. על כן בשורות הבאות אחלוק אתכם את 'החוויה', אתפלל שיהא לתועלת.

ראשית, ההיסטוריה; כשבאתי לתוכנית לא תפסתי בכלל את העיקרון של הכניעה. בטח לא אל מול מחשבות של תאווה, כל מה שהכרתי באותו הזמן היה מלחמה, אז נלחמתי בהן. מבוייש מעצם נוכחותן ניסיתי להשיב מלחמה שערה. שהרי "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך". אבל הניסיון שלי הוכיח שזה לא כדאי. בלשון המעטה. המלחמה בהן רק העצימה אותן. מבוהל מהתמונות שמוקרנות במוחי ברגעים הקדושים הללו, נאבקתי בהן עם כל מה שהכרתי. הבושה על התזמון הלא מוצלח של הזוהמה הזו יצרה אצלי פאניקה של ממש והרגשתי מחוייב לסלקן ויהי מה. בעיקר באמצעות הדמיית שמות קדושים (דבר חיובי כשלעצמו) 'וקנסות וקבלות' בענייני קדושה. השתדלתי עוד במצוות וחסדים וללא הועיל. בשורה התחתונה, למעשה המאמץ לנסות ולהדחיק את הזוועה רק נתן לה עוד כח. שערו בנפשם את גדול התסכול, דווקא כשאני מנסה להתקדש אני מתרסק.

עם הזמן למדתי שיש עוד אופציה נוספת על המלחמה במחשבות ואו ההיסחפות אחריהן. להיכנע בפניהן. שימו לב, לא אליהן אלא בפניהן. להתנהג בהתאם למציאות - אין לי כח לסלק את המחשבות הללו ממוחי. אז מה כן?

כיום, 'כשקופצות' לי מחשבות על תאווה, גם ברגעים קדושים, אני עוצר. מה שלא יהיה העיסוק שלי - שמע ישראל או שמונה עשרה - אני חדל ממנו. נושם עמוקות דרך האף ומפנה את 'תשומת הלב', ההתמקדות - אל האוויר הנכנס אל ראותי. מתרכז במה שהוא מביא עמו. חמצן, חיים. חושב גם על התפקיד המועיל ביציאתו ממני, לקיחת הרעלים, הפחמן. המחשבה הבאה בדרך כלל היא על מי שמספק לי את כל אלה  - הכח העליון. זה הזמן שבו אני פונה אליו, לא תמיד באותו האופן, משהו בסגנון; אבא, אתה יודע שראיתי כל מיני דברים, האמת היא שהיום, כרגע, אני לא רוצה לראות אותם. גם לא להיזכר בהם. הם מרחיקים אותי ממך ואתה יודע כמה חשוב לי להיות לידך. תעזור לי להישאר קרוב אליך.

בראש השנה האחרון הייתי אפרים. בן יקיר, ילד שעשועים. מעי המו לו, הוא ריחם עלי.

זה עובד.

איזה יופי אפרים.

אהבתי את ההתמקדות בנשימה, להרגיש אותה, לחיות אותה. אני הרגשתי שבמלחמה אני עוצר את הנשימה, כולי עצור וכפות. שאני מתפלל לשלווה, אין שם מלחמה רק קבלה.

שנה טובה

אהבתי את הכותרת...

אגב, אני זוכר שבישיבה קטנה הראש ישיבה אמר לי שאם קופץ לי לראש מחשבה של תאווה, אני צריך לחשוב אותיות הויה בניקוד יראה וזה יגרש את המחשבות.
זה אמנם גירש, אבל חזר אחרי רגע בעוצמה רבה יותר, המלחמות, אחחח המלחמות המתישות האלה, איכשהוא תמיד נגמרו באותה צורה, כואבת, מרסקת, מייאשת.

אסירותודה שבחסדי אבא אוהב, למדתי בתכנית, בזכותך ובזכות חברים נוספים שעשו את הדרך לפני, שיש דרך שלישית... להיכנע.

קטע, קרה גם לי, בעיתוי ממש תקוע, ואסירותודה על שחרור

קרה לי גם. לא זוכר מה עשיתי בדיוק. . אבל אני חושב משהו בסגנון "זה אני. הושיעה מכור לתאווה. וזהו" כשאין את האכזבה מעצמי אין את היאוש, ואז למחלה כמעט ואין כוח.
היא ניזונת מהחיות שלי. וכשאני לא מזין את הר הגעש של רגשות האשמה והבושה אין למחלה דלק.

אוהב
הושיעה

תודה הושיעה על הדברים.
עזרת לי.

שלום
שנה טובה
אני שמח שהנושא עולה
מפעם לפעם בימים הנוראים חויתי את הזכרונות שעלו לפני ולא לטובה,
בישיבה בראש השנה אחד זה היה בלתי נסבל. כל שם ה' שאמרתי לווה בתמונה זוועתית שהרגה אותי מבפנים.
נלחמתי בטירוף ונכשלתי בענק, בסיום התפילה הייתי מותש ממאבק, ואבוד לחלוטין,
פחדתי להתפלל.
בצר לי פניתי למו"ר המשגיח שליט"א, ותינתי את כאבי ותיסכולי, והוא הביט בי בעיניו הרחומות באהדה ולא בתיעוב,
ופתח בפני ספרון ובו אגרות לא מוכרות של ר' ישראל, שם באחת האגרות ר' ישראל ממליץ לא להלחם אלא להרפות ולקבל את העובדה שזה קורה.
שנים רבות אח"כ המשכתי להלחם ולשוב וליפול שדוד שוב ושוב ושוב, וככל שנלחמתי יותר נראה היה שאני מכבה שרפה בנפט,
היום כאן בתוכנית עדיין קשה לי לקבל את העובדה שזה קורה, והשנה כשזה קרה אסירות תודה שלא נלחמתי,
ולאחר זמן לא רב התמונות והזכרונות פשוט התפוגגו.
אני שמח על העצה של אסירותודה , אשתדל ליישם אם יעלה שוב זכרונם לפני.
גמר חתימה טובה.
מוטי
נ.ב. כיף לחזור

תודה על השיתופים. ולמוטי, העלית לי זיכרונע'ס מעיניו הטובות של משגיחך... שמח לי שחזרת. מרגיש כאילו לא הלכת. ולגופם של דברים; במהלך בירורי נתקלתי בשני אסכולות ההפוכות. האחת - משמיים נשלחים ההרהורים בכדי להבהיר לאדם 'הנדחף' למיקום רם הגדול ממידותיו, מעמדו האמתי. משל נאמר לו, גור לך מלקפוץ גבוה מדי. האחרת - סצנת ההרהורים היא דווקא הזדמנות מגדילה המאפשרת לאדם 'להוכיח' מעמדו, הוא באמת אינו חפץ בהרהוריו. לתחושתי ההבדל בין השניים הוא מידת האשם שחשתי ביחס לנסיבות שבהן נתקבעו ההרהורים במוחי. כשפניתי אל האחריות, כשפני נועדו אל הצמיחה, בדרך כלל העדפתי לנצל את ההתרחשות כהזדמנות לחלות פני אבי בתחנונים למעט הקלה.

אתמול, ביום כיפור "זה הצליח לי, חלקית". כך שח היום חבר קרוב באוזני. איזה כיף לך עניתי. זה הרבה יותר ממה שהצליח לי בהתחלה.  רבותי. גם כאן, לא ביום. בתהליך. תַּרְגל נתְּרַגל. בהחלמה.

וואהו,
פוסט מדהים, אני נזכר שלפני שנים נתקפתי במוסף של ר"ה בהרהורים קשים, נלחמתי חזק חזק ואז...... אחרי מוסף נפלתי, השנה אני כבר לא אלחם, פוסט חשוב לפני הימים הנוראים. כמו שאומרים אצלינו: "מצווה לפרסם"..

תודה על ההקפצה
היה חשוב לי לקרוא שוב,
כי אמש בליל סליחות,
צפו ועלו בזכרוני כל מיני זכרונות שהייתי מעדיף שלא יעלו על לב לעולם,
וכבל זאת הם עלו כמו מונעים הכח פנימי עצום,,,
ושוב עולתה ניצבה לנגדם התשוקה האין סופית להלחם בהם מלחמת חורמה, להשיבם אל תהום הנשיה שם מקומם,
ונזכרתי שזו מלחמה אבודה שבה גם אפסיד וגם אסיימה מותש פיזית ונפשית,
אז קרוע בין חוסר הנכונות לחוות זכרונות אלו לבין הידיעה שאסור לי להלחם,
מצאתי עצמי נלחם לא להלחם,
טוב, זה נשמע קצת מטורלל,,,

נאבקתי לקבל את עצמי, ולא כ"כ הצלחתי,
חבל שאת תרגיל הנשימות לא זכרתי,
אבל רצה הכח העליון ומישהו כן זכר והקפיצו.
ועל כך תודתי נתונה לכותב ולמקפיץ, ובעיקר לכח העליון,
בברכת
שיעלו זכרונותיכם לטובה,
אמן
מוטי

גם השנה. היה לי לתועלת.

שלום אסירות היקר !

אני כל כך שמח שקפצת את הנושא, כח בדיוק אתמול או שלשום בקבוצה הטלפונית " מוטי ראוי " הזכיר את המאמר הזה שהוא קרא כאן, ושמאד חיזק אותו. הוא אפילו זכר את השם המדוייק של המאמר, ולא ידעתי איך למצוא אותו.

אז משמיים !!

אני מאד שמח לראות שאתה חוזר לפורום בזמן האחרון !

בהצלחה ואני מקווה לעלות הערב לקבוצה שלך !

תודה על הכל ! 

וואו!! לפני 5 שנים ועדיין אקטואלי כל כך לא רק לתפילת המוסף של יום הדין אלא עבורי משהו שיכול וקורה בכל תפילת 18 שלי ... (כנראה שהייתי הרבה יותר זמן בחיים שלי במקומות לא טובים...)

כל כך נכון.. כל החיים ניסיתי להיאבק במחשבות האלה החוצה והייתי מתפוצץ בסוף

היום אני לא כועס על עצמי... לפעמים אני בהלם כשמופיעה מחשבה כזאת... כאילו אומר לעצמי כזה "מה?! וואט-דה-פאק מה לא הבנתי איך הגעת עכשיו פתאום ???" אבל אני לא נלחם בה... כמו שכתוב כאן... אין לי ברירה.. לא בשליטתי... לא שוקע לתוכה ומתחיל לדמיין ופנטזיות וכאלה לא זורם איתה.. אבל בהחלט לא נאבק בה - פשוט כי אין סיכוי

ממה שהבנתי צריך לברוח או להתחבא ממנה. להתעלם. זה מה שצריך לנסות לעשות בכל אופן. להתעלם ממנה התעלמות טוטאלית.

כך לפחות לפי רב חבד"ניק שאני מאוד מעריך.

עלו והצליחו ותודה !

אסירות תודה אסירותודה
זכור זכרתי שיש עיצה כאן , אך לא זכרתי מהי ,
בראש השנה האחרון הרגשתי אבוד ורצון חזק לברוח לפנטזיות שחרור ולא ממש תאוה,
ובכל זאת תחושת תבוסה קלה שגורמת לי בימים אלו לחוש רחוק מהכח העליון,
ורצון לברוח למבטים,
זכור אזכרנו בעז"ה את התרגיל של הנשימות ליום הכיפורים,
בתקוה לקבל את מי שאני ואת מה שנגזר עלי ,
מאחל לי ולכולם שתהא שנת פיכחות .
גמח"ט