שלום לכולכם יקירי,

התאווה לפחות אצלי, מתעוררת באופן יזום בזמנים שיש לי צורך לברוח. התאווה היא סוג של בריחה אל הדימיון, אל עולם שכולו הנאה צרופה, עד שהבועה מתפוצצת. אצל אנשים אחרים הסימפטומים של התאווה הם קצת שונים, אבל כולם מודים שההימשכות אחרי התאווה בשלבים הראשונים היתה כתוצאה מתיסכולים שונים. והתאווה היום מתעוררת אצלם דווקא בזמנים של לחץ ותיסכולים. 

למה אנחנו כל כך מתוסכלים?

תארו לעצמכם חברה חילונית בה מטפחים ילדים מגיל 0 להיות מיליונרים. כל המגמה של ילד בחיים זה לא לקבל עבודה טובה, לא להקים משפחה, לא להוציא תואר באיזה מקצוע, לא לקבל תפקיד מוביל בצבא, רק דבר אחד להיות מיליונר, לא פחות.
כמובן, שאם ירשת מליונים זה לא נחשב, אתה צריך להתחיל הכל מכלום, ולהפוך בעצמך למיליונר.

נו, כמה לדעתכם יצליחו? מיליונית האחוז? כנראה צדקתם. אבל אותה חברה תמשיך בשלה. לטפח ילדים להיות מליונרים מגיל 0. רק תיהיה מיליונר, למען השם. תביא קצת כבוד לאמא.

אוקיי, עכשיו בא נסתכל על כל הילדים שמנסים להיות מליונרים. לוקחים הלוואות, פותחים עסק כושל, לוקחים עוד הלוואות, מנסים שוב, מסתבכים בשוק האפור, מגלגלים מפה לשם. יש לאדם כזה יום בלי תיסכולים? אין מצב! בDNA שלו הוא מובנה שאם הוא לא מילינור אז הוא LOOSER . מה יעשה, יברח לסמים, או לאלכוהול או אולי לתאוות המין.

על מה דברים אמורים?

הסטטיסטיקה העצובה מלמדת שבעיית ההתמכורת לתאווה היא בעיה שנפוצה מאוד בציבור החרדי או החרדי לאומי. אנילא רוצה עכשיו להכנס לדיון על החינוך המיני הלקוי לפעמים. את זה אני משאיר לחכמים ממני. אני רוצה לדבר על התיסכולים אותם אני חווה יותר מדי פעמים. יותר מדי נפילות נגרמו לי לא בגלל תיכסולים פיזיים, אלא בגלל תיסכולים רוחניים. יום שלא התפללתי שחרית במניין, היה טריגר טוב לבריחה. נתקלתי בת"ח שיודע יותר ממני, וזה גרם לי להתכנס לעצמי בדיכאון.

כולנו גדלנו עם שאיפה אחת ויחידה, להיות גדול הדור הבא!! או לפחות ראש ישיבה חשוב, ואם לא אז לפחות ר"מ בישיבה ליגה ד'. אין לך הצלחה בלימוד? אתה לא יודע ש"ס? אתה לא מצליח לשבת יום שלם בכולל? או אפילו סדר אחד? ידידי, אתה כנראה LOOSER.

אני לא רוצה לזרוק אבן לבור שממנו אני שותה ומשקה את ילדי מים. הציבור החרדי החדיר את חשיבות הלימוד לDNA שלנו. בתי מדרשות מלאים כל היום, בעלי בתים קובעים עיתים לתורה ביום ובלילה.  בלי תורה אנחנו כדג בלי מים. לא צריך להוכיח את זה. מי שגדל כחרדי, מרגיש את זה בוער בעצמותיו.

אשרינו שזכינו!

ואם לא זכינו? מה יהיה עלינו?

האם זה מקור בלתי אכזב לתיסכולים? להרגשת חוסר הצלחה? להרגשה של חוסר מימוש עצמי? האם זה שיש לי עבודה מצוינת, אשה טובה, ילדים מוצלחים לא מספק אותי? האם הצמאון להצלחה בתורה הורג אותי מבפנים?

אולי הגיע הזמן, לבחון את עצמינו, האם השאיפות שלנו להיות מילונרים ברוחניות, הם שאיפות מוגזמות?  האם השאיפות שלנו מהחיידר, או מהישיבה קטנה, שמזמן לא התממשו, עדיין מלוות אותנו בתוך תוכינו? האם השאיפות שלנו להיות בעלי בתים ת"ח עצומים קצת חורגות מהמציאות?

אולי לא חייבים להיות מליונרים ברוחניות, בשביל לחיות טוב. אולי מספיק להיות יהודים טובים שקובעים עיתים לתורה בהתמדה. אולי מספיק רק לדעת חלק מהש"ס. אולי אפשר להיות אדם ישר וטוב גם אם אני לא ממש צדיק נסתר? 

אולי, רק אולי , השאיפות הלא ראציונליות להיות עובדי ה' באמת, גרמו לנו להיות עובדי ה' די בכל "אתר ואתר"

הקב"ה,  סליחה על דברי הכפירה..

מבחינתי המטרה שלי היא ללכת בדרכי ד" להתקדם באמונה אני ולעשות מה שאני יכול.
אני אשמח שמחה גדולה מלהיות אדם שהולך לדף יומי ומנסה להשקיע בחינוך ילדיו לדרך התורה בן אדם ממוצע עם החפץ חיים בכיס שלומד משניות מידי פעם בסופו של דבר הרי אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לאביו שבשמים האמונה היא השורש!

אגב, אתה רוצה להגיד שחילונים לא מתמכרים לתאווה בכמות כמו אצלנו?

ידידי מ. עובד,

אתה עושה דבר נפלא בכך שאתה מוציא את הכעסים החוצה בכתיבה. אשתדל לחזור לכאן מאוחר יותר ולכתוב על זה קצת. בנתיים ברשותך הערה קטנה: לפי המחקרים ישנם בערך 5 אחוזים מכורים אבל זה רק בחברה המערבית. בחברה הנחשלת (וכן בדורות עברו) ככל הנראה זה הרבה הרבה יותר נמוך.

הסיבה לכך היא שבכלל מערכת החינוך בעולם כולו (גויים ויהודים כאחד) וכל הדרך שהעולם חי היום הוא מתאים לתיאור שלך. כל הלחץ להיות "מוצלח" וכן הלאה - בשילוב מתירנות ועוד כמה דברים, זה התוצאה ההרסנית שלנו.

זה לא קשור דווקא אלינו כיהודים שומרי תורה ומצוות, אם כי יתכן שאצלנו זה מגיע ממקום קצת שונה.

זלמן ואריאל,

אני לא מתיימר לומר שהבעיה קיימת יותר בציבור החרדי מכל תיבור אחר. אני בא לציין שאם בבריחה ותיסכולים עסקינן. בציבור החרדי יש תיסכולים שנובעים מתחרותיות מסוג שונה שמייצרת תיסוכלים רוחניים.

הנקודה המרכזית בפוסט שלי היא האבסורד ששאיפות רוחניות גבוהות יכולות לגרום דווקא לנפילה.

לי באופן אישי חוסר השלמה עם מי שאני מבחינה רוחנית גורם לי לנפילה רוחנית יותר גדולה.

 

זאת בעיה רחבה מאוד. היא מתדלקת את ההתמכרות שלי כבר שנים.

מצד אחד ההתמכרות גורמת לי לרצות לברוח, ומצד שני בשלב ההכחשה אני דווקא רוצה לטפס הכי גבוה. שני הדברים ביחד גורמים לי לבעיה חמורה.

אני מזדהה עם מה שכתבת מובד,
\ [על אף שאני שייך לזרם החרדי לאומי - ושם יש יותר אופציות להיות טוב גם בלי להיות "גדול הדור"]\אני לא חושב שזה קשור ל"חרדי" או לא "חרדי", זה קשור לבני אדם שמחנכים אותם למודל להצלחה מקסימלי, והם מפנימים את זה, כי לכל אחד יש בחירה כיצד הוא רוצה לקבל את הדברים. זה יכול להיות בתורה, ולהבדיל בפרנסה כבוד וכל כהאי גוונא.

העניין שבריחה מהמקום המאכזב שלי עם עצמי תהיה בדבר מענג ומרגיע כגון אוננות.

אחד הדברים שכ"כ קשים לי הוא, שכל הזמן אנשים אומרים שהתאווה זה שקר, זו בועה שמתפוצצת. אני חייב לומר, שקשה לי עם זה. כי בפועל, בשעה שאני זקוק ל"בריחה" לא מצאתי דבר טוב יותר! זה כמובון לא פותר לי שום בעיה בחיים, אולי אפילו מחריף אותן, ובוודאי שזה חטא גמור כלפי הקב"ה ואשתי, אך בתור מפלט ובריחה....אני לא חושב שזה שקר ובועה... ירחם ה'!

דוקא כאחד שעבר את שיטת הצעדים, היית לכאורה צריך לאמץ גישה שונה. ממש לא מזמן כתבתי על זה כאן בהרחבה, שאני לא אומר שהתאווה היא שקר, אלא ההיפך בדיוק. אני אומר שהתאווה זה דבר נפלא וכיף, והפורנו ושאר החברים שלי מאותה משפחה עושים עבודה נפלאה כשאני צריך אותם.

אבל, אני מוכן לוותר על זה כיון שבשורה התחתונה הם הרסו לי את החיים.

שינוי הגישה הזאת ממלחמה לויתור הוא קריטי עבורי.

אני מסכים עם אולי- יחוס.

ומקווה להפנים את המסר של זלמן.

שנים השתמשתי בתאווה כי זה עשה לי טוב. היא עשתה את העבודה. אולי אני מכור, אבל אני לא טמבל. השתממשתי בתאווה כי היא עזרה לי. היא היתה שם בשבילי בזמנים הכי קשים בחיים, היא נתנה לי סיפוק, שחררה לחצים, בידרה אותי.

אחרי 20 שנה אני יכול להגיד בבטחה שבגלל שהתאווה היתה כ"כ עוצמתית טובה, ויעילה, התפתתי שוב ושוב שלא לעבוד ברצינות על הבעיות שגרמו לי לצרוך תאווה.

לקחתי אקמול יום יום כדי להתגבר על כאבי הראש. וזה עזר. אבל את הבעיה זה לא פתר, כי הכאב ראש, בשיטתיות מפתיעה, חזר אחרי יום או יומיים.

היום אני צריך לעשות ניתוח מוח, בשביל להוציא את המוגלה שגורמת לכאבי ראש.

בשביל ניתוח מוח, כידוע, צריך ראש פתוח.

למעשה אני מאד מפחד להגיב כי נכוויתי כאן ברותחין, אבל מה שכתבת נגע בנקודה רגישה בליבי עד שהרגשתי צורך להגיב בכל זאת.
זו נקודה כאובה מאד, ואין עליה תשובה כוללנית, כי מחד גיסא אם לא יהיו שאיפות גדולות לא נגיע להישגים כלל, ומאידך גיסא אם לא נגיע להישגים המצופים יש לנו סיכוי טוב ליפול ממה שיכלנו להגיע אליו.
והתשובה: אם אתה לא יכול למדוד מעשה ספיציפי לטוב או למוטב, בחן את היוצא ממנו, אם אחרי שראית ת"ח גדול יותר ממך התמלאת בהרגשה תכליתית של "גם אני יכול", הרי טוב; אולם אם הענין רק גרם לך להכנס לדיכאון, הרי שזה בא מכיון היפך הקדושה.
אתה צריך לבחון את עצמך, מהם היכולות שלך, מהם הכישורים שלך, והכי חשוב: מה ה' דורש ממך - לפי רשימת הכלים שהוא נתן לך.
ולסיום אעתיק קטע מחזק מאוד מספר "אוהב ישראל" (ליקוטים חדשים פר' ויקרא):
"דע שבא רש"י ז"ל כאן ללמדנו כלל גדול בתורה, והיינו כמו שמשה לא היה נגש לדבר עם השכינה עד שקדמו קריאה, כמו כן צריך האדם הרוצה לעלות אל ה' ממדריגה למדריגה בכל מדריגה צריך הוא שיקדימו קריאה מן השמים וליתן לו אותו המדריגה. כי העבדות האמיתית לשי"ת הוא דוקא מי שעובד את השי"ת ואינו רוצה באמת שום מדריגה עד שקוראין לו וכופין אותו מן השמים על זה כי הוא צורך העולם. והנה בעינינו ראינו רבים מן החסידים שנעשו משוגעים ח"ו או בעלי מרה שחורה ומאין נמצא הדבר הזה, אם מן התורה ח"ו אדרבה התורה עוד משמחת את הלב, ולסיבה זו אסרו חז"ל לימוד התורה בתשעה באב ולאבל (תענית ל). אם מן המצות הלא פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט, ט). אבל הענין הוא כי האנשים ההם הם הרוצים לעלות אל ה' והסולם נעלמה מעיניהם כי אינם עובדים את השי"ת בהדרגה ותופסים דבר שאין שייך להם בלי שום קריאה ורשות מן השמים. וגם יש אנשים שעיקר עבדות שלהם להשי"ת הוא כדי להיות בעל מדריגה, וע"ז נאמר (שמות כ, כג) לא תעלה במעלות על מזבחי, היינו כדי להיות בעל מעלה ומדריגה. כי תגלה ערותך עליו, כמו שאנו רואין שח"ו נעשו בעלי מרה שחורה. ולא כן דרך האנשים השלמים שהם עבדים מרוצים להשי"ת ואינם רוצים באמת שום מדריגה. ומה שאנו רואים שיש להם מדריגות גדולות הכל הוא ע"י כפייה מן השמים לצורך העולם ויזהר האדם בזה. ואל יהרסו לעלות אל ה' כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם". עכ"ל.

מ. עובד היקר,

אם היה לנו רגש בלימוד, שמחה בלימוד, אז בכלל לא היה שייך אצלנו מושג של "אכזבה" או "כשלון".

אף אחד מגדולי ישראל לא "תכנן" להיות גדול הדור, ראש ישיבה, ואפילו לא ר"מ דרג ד'.
הם פשוט ישבו ולמדו ולמדו ולמדו ולמדו..... וכמובן תוך רגש ושמחה בלימוד ורק כך הם הגיעו לגדולות.

כל "התחרותיות" שראית בבחרותך היא רק תוצאה של עבודה טובה של הייצר.

השאיפה היחידה שצריכה להיות לנו היא לעבוד את הקב"ה מתוך הרגש של שמחה.
רק אז נגיע לגדלות האמיתית.

ורק אז יהיה לנו יותר קל מול התאווה, מכיוון שלא ניפול לייאוש אף פעם !!!

בהצלחה לכולנו

דיל.