כולנו מכירים את זה ממציאות החיים בארץ. ישנם יותר מידי בעיות עם הערבים, כך שאי אפשר להמשיך בכל מיני יוזמות זמניות. לא משנה עם מי מדברים, ימין או שמאל, כולם מסכימים שצריך פתרון כולל. כי אם שוב יתייחסו לבעיה באופן חלקי, זה יתפרץ בסבב הבא. מי שמציג פתרון לעזה אבל לא מתייחס לערביי ישראל - סופו להיכשל. וכן הלאה, וכן הלאה.
וזה נכון גם אצלנו. כל זמן שאני אטפל רק בחלק מהבעיה שלי, הסוף יהיה שאחזור שוב למצב בו הייתי. אין לי ברירה אלא לעמוד מול המראה, לראות את עצמי כפי שאני באמת, להבין את המכלול של הבעיות שלי, ואז לנסות פתרון כולל. מהנסיון של המכורים השונים (לא משנה איזה מכורים), עולה שההתמכרות היא בעלת שלושה מרכיבים: רוחני, גופני, נפשי. אל תתבלבלו, לא מדובר כאן על "דתי", יכולים להיות כאן חברים שהם שומרים על קלה כבחמורה, אבל עדיין יש לנו בעיות רוחניות. גם הענין הגופני לא אומר שאנחנו חולים במחלה אחרת, אלא שההתמכרות כבר השפיעה עלינו באופן גופני וכעת חייבים לתת על זה את הדעת.
וכאן מגיעה ההחלמה שחייבת לכלול את שלושת המרכיבים האלו. כל פתרון אחר לא עבד אצלי כיון שהוא לא טיפל בכל המרכיבים של ההתמכרות שלי. החלק הכי פשוט עבורי היה להבין שיש לי בעיה שמגיעה מהנפש, זה היה די בתחילת המסע להחלמה, כאשר הבנתי שבעצם ההתמכרות היא פתרון קל עבורי לכל מיני מצבים איתם אני לא יכול ולא מסוגל להתמודד. לכן חשבתי שאם רק אזהה את הטריגרים ואשמור על עצמי שלא להיכנס למצבים בעיתיים אצליח להתגבר על ההתמכרות. אבל הסתבר שזה לא מספיק (חוץ מזה שכמעט בלתי אפשרי עבורי לחיות כל החיים בלי להיכנס למצבים לא רצויים).
לכן הייתי חייב להתחיל את תהליך ההחלמה הרוחני שהוא המקור גם לשני הצדדים הנוספים של ההתמכרות שלי. לא רציתי את זה, התמרדתי נגד זה, אבל בסוף הבנתי שאני חייב. הבנתי שאם אני רוצה להמשיך לחיות - אני חייב להתחיל לחיות חיים רוחניים. חשבתי שאני האדם הכי רחוק בעולם מכל דבר שנקרא רוחניות. לא היה אכפת לי לקיים מצוות, אבל הקטע הרוחני לא דיבר אליי מעולם. לא יכולתי להעלות על הדעת מצב בו אני מדבר עם הקב"ה, ובודאי לא מצב בו אני באמת משתדל בכל כוחי לחיות חיים רוחניים. אבל לא היתה לי ברירה.
ואז גיליתי שהצד הרוחני הוא הצד הכי חזק מתוך השלושה. גיליתי שאפילו הצד הפיזי (ההרגשה של "אני אמות אם לא אסתכל כעת על הבחורה הזאת") הוא בעצם תוצאה של מוות רוחני ונתק מאלוקים. גיליתי שהמחלה הפיזית הזאת כבר לא תעזוב אותי לעולם, וגם כאשר אהיה בן שמונים ארגיש את אותו דבר ואת אותו צורך פיזי לסובב את הראש אחרי כל נקבה, אבל גם גיליתי שהתרופה הכי טובה לזה היא רוחנית. גיליתי שאם אני באמת מחליט למסור את החיים שלי לה', אני מסוגל לוותר על התאווה ומסוגל לא לסובב את הראש ברחוב, ובמקום זה אני מפצה את עצמי בעוד "סם" רוחני. אני מתחבר לה' יתברך במקום להתחבר למוות הרוחני שקינן בי כל השנים.
זה לא דבר שקורה ביום ואני בטוח שאני בקושי בתחילת הדרך. אני מקווה שעשיתי כבר את הצעדים הראשונים, כי אני מרגיש שה' עונה לי ועוזר לי כשאני פונה אליו. אבל אני יודע שבכל מקרה, רוב הדרך לפניי, וההחלמה הזאת מעולם לא תיגמר. אני יודע שאני צריך להמשיך לעבוד על הפתרון הכולל, פתרון שיתן מענה לכל אחת מהבעיות שלי, ולא יתעלם מההשפעות של המחלה על החיים שלי במשך כל כך הרבה זמן.
