שלום חברים,

הייתי רוצה לשתף אתכם בחוויות האחרונות ביום כיפור האחרון.
אתחיל בהקדמה קצרה.
מקווה שיהיה לתועלת.


למרות שגדלתי בבית חילוני, מגיל אפס הייתה אצלנו אווירת יום כיפור. זו הייתה אווירה קודרת ושחורה, איזה עונש או יום עינויים שיש לעבור על מנת שנוכל להמשיך הלאה.

הכריחו אותי לצום מגיל 12 וכל שנה מחדש פחדתי מאורך הצום שנראה בעיני כאורך הגלות.

יותר מאוחר כשהתקרבתי לדת, נוסף לפחד מהצום גם הפחד מלהתקע כל היום בבית הכנסת.

עם הזמן כשנחשפתי ליותר ויותר תפילות ישיבתיות וראיתי אנשים שלא מפסיקים לבכות ולקרוע את מיתרי הקול שלהם יחד עם עור התוף של אוזני, הבנתי שככל שאמלא יותר ויותר את נאד הדמעות  ואקרע יותר ויותר מיתרי קול, כך יותר ויותר בקשות שלי יתמלאו בפחות ופחות זמן.

במשך השנים בכיתי המון - ממש הוצאתי את נשמתי בדמעות.
רוב בקשותי שבו ריקם אך היו כמה שנענו חלקית (זכיתי פעמיים בפרסים משמעותיים בלוטו) אבל מהר מאוד צרותי השכיחו ממני אותם.

אבל הדבר הכי משמעותי שאותו אף פעם לא קבלתי היה להפסיק לעשות את הדברים שהוא הכי שונא.
לא משנה כמה התחננתי וכמה בכיתי מעולם לא הצלחתי לקבל ממנו את השחרור מכבליה של התאווה.

בתכנית 12 הצעדים למדתי שטעיתי בכיוון.
ניסיתי להכריח אותו לעשות בעבורי את מה שהתעצלתי לעשות בעצמי.
ציפיתי לנסים בעוד שהנס האמיתי חמק ממני.

רק כשאפשרתי לו להיכנס לחיי ולעשות את מה שלא יכולתי לעשות לבד, רק כשנכנעתי לו באמת - הפכתי באמת להיות בעצמי - הנס !!!

אתמול היה אחרת לגמרי.
כבר לא ראיתי את יום כיפור כיום אפל וקודר.
הלכתי בשמחה לבית הכנסת, התפללתי ברוגע, בשקט ובשלווה.
הצלחתי באמת להתחבר אליו ולחוש אותו ביום הקדוש הזה - לראשונה מזה שנים רבות.

בכיתי כשנזכרתי בנסים שהוא עשה בחיי וכשבקשתי עוד יום של נצחון הולך וגובר על התאווה.

בסוף תפילת נעילה היו כאלו שצרחו את נשמתם.
חשבתי לעצמי "מדוע צריך לצרוח? אלוקים לא שומע כשמדברים בשקט?"
ילד קטן כבן 5 שעבר בבית כנסת וסתם את שתי אוזניו נתן לי הרגשה שאני צודק.

בסיום נעילה הרגשתי כזו שמחה וכזו הקלה שלא הרגשתי מעולם.
ממש ככוהן גדול יוצא מקודש הקודשים.

מתפללים לנסים?
תהיו אתם הנס !!!

אהבתי. התחברתי. הזדהיתי.

גם אותי מלוות מחשבות דומות,

עוד לפני התוכנית,
גם לגבי הצעקות בלימוד תורה בישיבה...
אני משוכנע היום שאלוקים מעדיף לימוד בנחת והקשבה.

מאד מזדהה איתך, שמואל יקירי (אם המניין שרצינו לארגן היה יוצא אל הפועל, אולי הבעיה הזו שלך היתה נפתרת....)

בכ"א היום אני יודע שלכל יהודי יש את הדרך שלו להתחבר לאבא.

יש יהודי (כמו ההוא שישב לידי בבית הכנסת) שמתחבר דרך צעקות ובכיות.

ויש יהודי (כמוני) שמתחבר דרך הרוגע והשלווה.

במחלה תמיד חשבתי אחד מהשתיים, או שאני האדם היחיד הצודק עלי אדמות, ומי שעושה אחרת ממני, טועה ובגדול...
או שאני האדם היחיד הטועה הגדול בעולם, וכל מה שאני עושה זו טעות אחת גדולה, ואלוקים רוצה כבר לנפנף אותי ממנו.

שתי המחשבות האלה נבעו מתוך אגו גדול ומנופח, שאני מרכז העולם...

היום, בזכות התכנית וההחלמה, אני מבין שאני לא האדם שיודע הכי טוב, ומצד שני אני גם לא הרשע הכי גדול, אני אדם פשוט, יהודי, אחד ממליוני בניו של אבא שבשמים שאוהב אותי, וכל דרך שאמצא כדי להתחבר חיבור אמיתי, אבא יחייך אלי, ויתן לי נשיקה, שרק בן יכול להרגיש...

מקסים. תודה. זה המקום שלך השנה. היום. קח בחשבון שגם זה עשוי להשתנות. ולטובה. שנים הייתי הילד (והמבוגר) ששם ידיים על האוזניים... אתמול הן היו על הלב. לוודא שהוא במקום הנכון. ובחסד הוא היה. וכשצעקתי. כן, צעקתי. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. זה לא היה בשבילו. זעקתי עבורי. כמה מבורך הוא ושמו. שאזכור אותו היום.

בהחלמה.

אוהבים תמשיכו לצעוק. וללחוש

אני רוב הזמן דממתי לא באמת היה לי מה לומר
תודה שהראת לי שיש דרך החוצה מבית משוגעים...
אבל היו קטעים שצעקתי כמו בכריעות להפיל את עצמי על הרצפה ולצעוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"
ולדעת שה"לעולם" הזה מתחיל בי בפנים

מדהים ומרגש.
תודה על השיתוף
אוהב אותך מאוד

תודה על החיבור. גם לי היה כיפור אחר. מבלבל, אבל מחבר

בכיפור בלילה קראתי חובות מאירגון של חוזרים בתשובה, והביאו שם כמה סיפורים על "קירוב קרובים" (ומקרוב אני יודע שזה אמיתי) אייך בחורים מתדרדרים בחוץ עם האינטרנט וכו',
וזה חיבר אותי מאוד, להתפלל עלי ועל אלו שסובלים בחוץ, מלא אנשים מסתובבים בחוץ ומגיעים למקומות הכי גרועים וסובלים וסובלים,
זה נתן לי אווירה מאוד מחלימה כל הצום, ואני הייתי מלא הודיה על הדרך שעשיתי שנה אחרונה במתנת הא-ל.