מבייש אותי לכתוב את זה כאן. לכתוב את זה ככה. זו הסיבה שהחלטתי לכתוב בתור פעולה ראשונה. להזכיר לעצמי. עם מה איני יכול לשחק.
מכ' באדר א', תשע"ב ועד היום. זה היה יכול להימחק ב24 השעות האחרונות. משהו בתוכי השתחרר, רצה להרגיש חופש, שינוי השגרה, החגים, העומס שהשתחרר, הפחדים, הריצוי. הכל נצבר.
פתאום, מצאתי את עצמי, לא חס ושלום, נכנס אל הפורנו. אבל מתחיל להתקרב. אתרי חדשות שאינם רק אתרי חדשות, כתבות בעלות עניין תרבותי על דברים שתמיד רציתי לדעת. ופתאום, בלי התרעה מוקדמת, אני מרגיש כיצד הלב שלי דופק מהר יותר. הייתי מאוד עייף, אבל הזמן לא חשוב. נתן במתנה, אני אומר לעצמי, מה אתה עושה? אבל יש באמירה הזו משהו קהה. הרגשות לא בפנים. אני שוכח למה בעצם זה לא טוב לי. המבט משתהה על תמונה מרמזת. היד מושטת לעשות את מה שהיה כל כך יומיומי בעבר. משהו בתוכי יודע שזה לא הגיוני. משהו בתוכי לא מבין מה קורה כאן. אבל המשהו הזה נשמע כהד רחוק. אני חש את החיים בעוצמה רבה יותר, העייפות נושרת. ואני מתחיל לחשוב, כיצד להפיק את המירב. אותו הראש שבעבר היה כה חד, כה בהיר. אותה המחשבה שדיברה בנוקבות חרישית ותקיפה על ההרס העצמי שבמחלה הזו, התחיל לתכנן תוכניות. ושוב, תוכניות תמימות. לא להקליד את 'השם המפורש'. לא. אבל להקליד משהו קרוב, משהו שיקרב אותי בלי רצוני, ואז...רק לעכשיו. רק להיום. לא חושבים. הידיים מקלידות. עוקפות בקלות יחסית את הגדר שבחודשים האחרונים אפילו לא מצאתי בעצמי את הרצון להתקרב אליה. ופתאום, שוב, מרחוק, אני שומע מעין הד: נתן במתנה, אתה באמת רוצה להרוס את הכל? אבל 'ההכל' הזה דהוי כל כך, איזה הכל? אני מרגיש חי, אני מרוגש, מעורר. הידיים עשו את שלהם, ותחושות שחשבתי שהתרחקתי מהם נעשו קרובות ורלוונטיות. ופתאום, איני מבין למה לא ללכת אחריהן, להיטמע בתוכן, להישאב לעולם הזה, שפתאום קורץ לי. ואני מוצא את עצמי נבלע. נבלע בתוך תמונות מרמזות יותר או פחות. נבלע בתוך מילים מרמזות. נבלע בתוך עולם פנימי של פנטסיה.
חוץ מחסד אלוהים, אין לי הסבר אחר למה ההמשך המתבקש לא קרה.
פתאום הקול הדהוי נעשה חזק, מזועזע. מה? אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה? וברגע של שפיות תלשתי את עצמי החוצה. בתפילה לבורא עולם שייקח ממני את כל הדבר הזה, ויתן לי לקבל את מה שהיה.
אבל המחיר ששילמתי לא נגמר כאן. פתאום דברים נעשו קרובים. גירויים שלא חשבתי עליהם, מחסומים שהצבתי רק כביטוי לכניעה, הדחף והרצון שמקנן מאחורי העורף ורק מחכה לרגע שבו יוכל להשתחרר. הכל חזר. והרגש? הזעזוע? 'השוטר הפנימי' שאלוהים בנה בתוכי לאחר עמל יומיומי? נמצא אבל חיוור. וכך, אני מוצא את עצמי בעוד 'כמעט', וב'כמעט דכמעט'. מתקשה להתנתק באופן מלא. מתקשה להיכנע.
אני? מתקשה להיכנע? הרי אני נתן במתנה? אני נקי כבר יותר משנתיים וחצי? הכניעה אצלי היא משהו פשוט ויומיומי? ומדוע אני לא עושה את השיחות טלפון המתבקשות בזמן, השיחות שמשתפות. לא אלו שמדווחות. מדוע איני מתקשר ברגע שבו אני מקליק להגדיל את התמונה המרמזת? לשאלות אלה עוד יבוא פיתרון, כך לימדתי אחרים בזמנים טובים יותר. עכשיו עלי להתמקד בדבר אחד בלבד - להתחבר ולצאת מהריכוז העצמי, וכמה שיותר מהר יותר טוב.
***
למדתי, בעשרים וארבע השעות האחרונות, שהעובדה שאלוהים זיכה אותי למצע רוחני יציב, אינה אומרת שאני יכול להיות שאנן.
למדתי, שהחלמה מן האובססיה לתאווה, מן הצורך להתקרב לשם כל הזמן, אינה אומרת שיש החלמה מן האלרגיה - וברגע שאני שותה את כוסית החלב עם הבירה, אני מתחיל תהליך פנימי של התנתקות מהסביבה והתחברות אל הפנטסיה. וכל עוד איני יוצא מעצמי, כפי שהיה, בשל הדחף שלי למנוחה ולשחרור ולהרפיה לאחר שסיימתי את כתיבתה של עבודה מפרכת שישבה עלי מאוד כבד בחודשיים האחרונים, הדברים יצופו. מילים כמו נשים יפות. ושאר מילות המפתח המוכרות שהקלדתי ברעידות רגליים בעבר, פתאום קופצות חזרה לתוך המוח שלי. הופכות לקורצות. משכיחות את כל השינויים שעברתי, את כל התקווה שיש בליבי לעתיד.
מסממות בריגוש עוצמתי שמסתבר שכל כך רציתי אותו באותו הזמן. הנה, זו ההזמנות שלי להתעורר. לחוש. להשתחרר.
ומה עם המציאות? מה עם העובדות של חיי, עם הבעיות הרגשיות שאני כל כך שמח על הטיפול הפנימי שאני עובד עליהם? מה עם הספונסיים והחברים?  מה עם איפוס הניקיון, הבושה? מחשבות שעוברות בראש, אבל מתערבלות, חיוורות, חסרות תחושה. כל כך שטחיות אל מול הרמיזה, הריגוש, התחושה.
להיות מכור, כך אני מבין היום בכאב, זו עובדה. אני יכול לדבר על זה, להסביר את זה, להדגים את זה, לקרוא על זה בספרות, למסור מסרים ועוד מסרים ועוד מסרים, ולכתוב בפורום עוד ועוד פוסטים. אבל בשבילי, באופן אישי, כל המילים האלה, שאולי נוגעות באחרים ומעניקות להם תקווה, אינם יכולות להעניק תקווה. אני לא יכול לעזור לעצמי. הראש שלי לא יכול לעזור לעצמי. ברגעי האמת הראש שלי נכבה. זה מפחיד, זה מביך, זה מבייש, אבל זו המציאות. זו הסיבה, כך מסתבר, שאפשר להשוות את הריגוש של התאווה שלי לריגוש של אלכוהול.

הייתי רוצה לכתוב כאן עכשיו מוסר השכל יפה על איך מי שמזניח את צעד ארבע על נושא מסויים, ומרגיש אותו  כמו כאב שיניים, עשוי לקבל את זה בפנים. שצעד ארבע (צעד עשר ליתר דיוק) הוא לא 'בונוס', משום שחיי הם באמת בלתי ניתנים לניהול.  הייתי רוצה לכתוב כיצד אני מבין כיום שאני חייב להתקשר לאנשים ברגעי משבר ולא רק לאחריהם. שעלי להפסיק לנסות לשלוט בגורלי על ידי ניסיון נואל לפתור לבד את הבעיות, ולהתקשר לאנשים רק ברגע שבו הם כבר חצי פתורות. אבל איני כותב.
אני משתף כרגע בכאב, בבושה, ובהכרה החודרת - אני חסר אונים מול התאווה. אדי האלכוהול של התאווה משכיחים ממני כל זיק של הגיון, ואם אשתה או אריח מהם, מתוך תחושה של ביטחון בהחלמתי ובכוחי כי רב, אני עשוי לאבד הכל.

בתפילה לימים מפוכחים יותר
נתן במתנה 


 







 

וואו. תודה. אוהבים. אני לא יודע למה נכנסתי למחשב בשעה כזו אחרי שמעדתי היום וכמעט שהתרסקתי אבל אולי אלוהים רצה שאני אקרא את זה. הזדהיתי עם הכל ובעיקר עם זה שאני לא יכול להתמודד עם החיים לבד. 







 

וואו מפחיד.
אבל חשוב להפנים.
חסר אונים מול התאווה ,מחלה כרונית....
תודה על השיתוף הכנה.

תודה על הכנות.

שוב מזכיר לי שזה תוכנית ליום אחד, והצבירה והלעיסה היומית של הצעדים מקנה לנו בס"ה ארגז כלים שגם בשביל לזכור להשתמש בו צריך תפילות מיוחדות.

אוהב אותך מאוד

תודה חבר יקר על השיתוף. אוהבים אותך. באמת.

אנחנו הולכים כבר הרבה זמן ביחד, אז אני מרשה לעצמי לכתוב כפי שהייתי מדבר איתך בטלפון (רק שהשעה כעת לא מתאימה להעיר אותך...).

הכל נכון במה שכתבת, חוץ ממילה אחת: בושה.

אתה הרי מכיר אותי ואת הסיפור שלי. באתי להחלמה וזכיתי במתנה של הנקיון מיד. בלי בעיות, בלי מעידות, בלי רצון לחזור לשימוש. חגגתי שנה של נקיון עם פרחים (זוכר?) וקבוצה מיוחדת של הוותיקים, עם הספונסר בסקייפ וכל הטארארם. ואז הגיעה המעידה. בדיוק כפי שאתה מתאר - רק הרבה יותר חזק. כבר הייתי בגהינום, ובדיוק כמוך, אלוקים נתן לי צ'אנס נוסף. בדיוק כפי שכותב הד"ר בחוות דעת שלו בספר הגדול על כך שאלוקים מושך אותנו בחזרה משערי המוות. הרגשתי את היד של אלוקים מושכת אותי.

אז כשאתה כותב על המעידה, על הרגשות לפני ואחרי ובאמצע, על המוח שנכבה, על הפחד מכך שבעצם חזרנו לנקודת האפס, על ההכרה שאני באמת מכור - אני יודע על מה אתה מדבר. הייתי שם בעצמי.

האם זה מוכרח להיות ככה? לא. שמעתי חבר שנקי יותר מעשרים שנה משתף על כך שלא היתה לו אפילו מעידה אחת מאז שהגיע להחלמה. אבל שמעתי גם חברים אחרים שנקיים עשרות שנים משתפים במעידות שהיו להם אחרי שנים ארוכות של נקיון. זה תלוי קצת בנו והרבה באלוקים. אנחנו צריכים לעשות את החלק שלנו בביצוע הצעדים, ואלוקים צריך לעשות את רוב העבודה: להציל אותנו מהראש שלנו.

אז עבור מי שכמוני וכמוך כן מעד בהחלמה, הנה מה שחשוב לי מאוד לזכור: הבושה היא לא מהידידים שלי. גם פחד הוא לא ממש חבר, אבל פחד שאינו משתק יכול לעזור לי כעת, ולעומתו בושה תהרוג אותי. חד וחלק. אם אחרי המעידה אני נכנס למעגל של בושה, זה ישלח אותי ל"חבר" אחר מוכר: התאווה.

כאשר אלוקים הציל אותי מהמעידה שלי, התקשרתי מיד לספונסר והגישה שלו הצילה אותי. הוא לא נתן לי על הראש, לא אמר לי "אוי אוי אוי, איך דבר כזה קורה לך?!", ולא נאם לי שזה הכל תוצאה מכך שלא עשיתי צעדים לאחרונה. הוא נהג באמפתיה וקבלה. הוא לא הקל ראש במעידה, אבל גם לא גרם לי לרצות "לסיים את המלאכה". אני חושב שזה בעצם מה שאני צריך לעשות בעצמי במצב הזה. לגלות חמלה עצמית ולטפל בבעיה בצורה ענינית. בשביל זה יש לנו צעד עשירי: "המשכנו בחשבון הנפש, וכאשר שגינו הודינו בכך מיד".

תודה נתן. אתה מתאר את התחושות כל כך מדויק, ועוזר לי לתת מילים למצבים שעד עכשיו לא היו לי מילים לתאר אותם. אני מדבר בעיקר על החוויה שבה כל הידע של ההחלמה נעשה פתאום חיוור ולא רלבנטי, וכל הניסיונות שלי לגייס אותו עולים בתוהו. אני לכוד בתוך עצמי, והשימוש נראה לפתע כתכלית החיים, כדבר האמיתי היחידי שקיים.
תודה. שה' ישלח לך כניעה שלמה…

תודה לך ידידי על המתנה המדהימה
תודה על הכנות ועל החשיפה העצמית
תודה על החברות והקבלה שלך
מזדהה מאוד עם רגשות האשם, הבושה והפחד, שחוזרות ומופיעות, כאילו שהן לא נעלמו למשך זמן כה רב.
הייתי שם, רציתי לבלוע את עצמי, או לחלופין להיבלע באדמה.
הקבלה, והחשיפה, הם אלו שהחזירו אותי לשפיות דעתי.
אנו מובילים עם החולשות שלנו, אנחנו מתחברים דרך הכאב וההזדהות.
במבט לאחור, כל מעידה קידמה אותי לרמות של החלמה גבוהות יותר. לקשר עמוק יותר עם החברים, והתכנית, ובעיקר עם אלוהים.
למדתי יותר ויותר כמה אני תלוי בו, כמה אני צריך למסור לו את חיי ורצונותי. (ובעיקר כמה הוא מוכן לקבל  את אותם רצונות חולים)
אוהב אותך מאוד
מוישל'ה

תודה רבה מתנה יקרה על השיתוף. כחבר אוהב אני יכול לכתוב לך שלסטירה הזו יש יכולת להטיס אותך. למעלה או למטה. תלוי במה שתעשה איתה. אם תיקח אותה בתור מתנה שנשלחה אליך מלמעלה כדי להעיר אותך היא יכולה להיות מנוף. אבל אם תתבוסס 'באיך זה קרה לי' היא עשויה גם להיות מכבש. לא, זו לא הדעה שלי. אני כותב את זה מניסיון אישי. גם אני, 'אסירותודה' הגדול והמחלים, חוויתי משהו בסגנון. אחרי יותר זמן של ניקיון ומפוכחות, כמעט ארבע שנים (!)

צהרי יום שישי, הכול תקין. אני מחובר רוחנית. לפני שפע של זמן פנוי. החלטתי 'לצפר' את עצמי בצפייה בסרט. חיפשתי בתיקיית ההורדות של תוכנת השיתוף משהו מעניין, על פי השם הוא היה  - סרט אקשן חביב - חיברתי לו כתוביות, שמתי אוזניות ו... בתוך שבריר שניה קלטתי שהאקשן החביב הזה הוא פורנו צרפתי. מישהו חמד לו לצון (או רצה להגדיל לעצמו את הקרדיט בתוכנת השיתוף) וזייף את שם הקובץ. רשם אותו בתוכנה כשמו של סרט פופולרי רגיל. כל הסיפור היה מאוד מהיר. לא ראיתי שום דבר אינטימי. בחסד הכוח העליון קפצתי מכיסאי 'כשהשחקנים' עדיין היו לבושים וסגרתי את הסרט.

שים לב, סגרתי. לא מחקתי... חלקיק שניה אבל הרעל של התאווה כבר היה שם בפנים. אתה מכיר אותי. יש לי שכל, אבל בזמן ההוא הוא 'נכבה'. הייתי שבוי בחוסר היגיון. האמנתי ברצינות למחשבות המטומטמות ביותר - שמע, אתה נקי כבר כמעט ארבע שנים (ועוד שנה וחצי ממגע חי) מה כבר יקרה מריפרוף מהיר. רק כדי להיזכר בימים של פעם.. וביננו פורנו זו לא הבעיה הרצינית שלך... וחוצמיזה 'זה' הגיע אליך. לא הורדת ת'סרט בכוונה, אז הוא לא ישפיע עליך כמו משהו שאתה מוריד במכוון... הכל במניעים לא?!

אלוקים סגר עבורי את הסרט. זה הנס. אבל התרגול 'היבש' של התוכנית הוא זה שהציל אותי; מבעד לערפל זכרתי שפזיזות היא בטוח מחלה. והחלטתי שלא להחליט. התחייבתי עם עצמי שלא לפתוח את התיקייה הזו עד מוצ"ש ופניתי לראות סרט אחר. בעבודת התוכנית התרגלתי (צעד 2) גם לא להישאר לבד עם המחשבות שלי, ולכן כמה דקות אחרי הדלקת נרות שיתפתי את אשתי. ספרתי לה על הפצצה שיש לי במחשב. על המחשבות שלי בקשר לחסינות שהפעם יש לי. היא לא אמרה כלום על זה. רק 'אני סומכת עליך שתדע מה לעשות גם כאן.

כששמעתי את עצמי מדבר בקול הבנתי שחוסר השפיות של המחלה 'התלבש' עלי. ידעתי מה כדאי לי לעשות. איך שיצאה השבת מחקתי את התיקייה. אבל זה לא הסוף. התביישתי בטימטום של יום שישי. איך אני המחלים הגדול קונה את 'הלוקשים' האלה. באותו הזמן היה לי ספונסר ב AA שסיפורי התאווה שלי לא עניינו אותו. אז התקשרתי לחבר קרוב. ידעתי שאת אשתי האוהבת קל לי לשתף, היא מקבלת אותי איך שאני... השתיקה ההמומה של בן שיחי גרמה לי להבין שרצוי שאשתף גם בקבוצה. למרות שידעתי מה יהיו התגובות - אתה?! 'אם בארזים נפלה שלהבת' -  שיתפתי. ולנודניק התורן שלא רק חשב, אלא גם דאג לגשת ולומר לי שהוא 'מתפלא עלי', אמרתי שאינני ארזים. אני בן אדם חולה שזכה לעלות על הרכבת וכמעט ירד ממנה. 

במבט לאחור אני יכול לומר בוודאות שהאירוע הזה היה מהמשמעותיים ביותר בשלב שאחרי השלב הראשון. חוויתי בו את 'חוסר ההגנה בפני המשקה הראשון' במלוא העוצמה. גם כשהתאווה באה אלי ואני לא רודף אחריה.

זה הזמן לבחון בעיניים של אסירותודה את מה שקרה לך ושכתבת עליו - בשורה התחתונה כן צעדת; את הצעד הראשון התחלת כשחתכת. נכנסת לכאן ולא המשכת להיות שם. יכולת לא לכתוב, אבל בחרת לצעוד גם את השני, פנית החוצה. יכולת לכתוב 'בהבלעה', למרוח את ההתרחשות (אנחנו מומחים בזה!) ולקבל את הפידבק הרצוי מבלי להתערטל. אבל לא. בחרת בחרקירי. החלטת לצעוד את השלישי. למסור את המחשבות על הבושה ממה שיחשבו עליך לכוח עליון.

אחד המשפטים החזקים שנאמרו לי בתחילת דרכי היה - "אינך יכול לשמור על חייך ועל כבודך באותה העת". שתף. למרות הפאדיחות. כיום אני מבין את זה קצת אחרת; המחשבה על הכבוד עלולה לעלות לך בחייך. מי ששומר על חייו מכבד את עצמו ומשתף...

יקרת בעיני אביך האוהב היום מאי פעם. חיבוק. גדול.
 

אסירותודה, מכל הדברים שכתבת הכי תפסה אותי התגובה של אשתך. האמון ואי-הפחד האלה בלתי נתפסים בעיניי. מדהים

אוהבים. מאוד מזדהה. וממש באותם שעות.

צודק. הלוואי עלי פרומיל מהאמונה והפשטות שלה. והקטע הכי גדול שכשנתתי לה לקרוא את זה לפני שפירסמתי היא אומרת לי - "מה, באמת זה מה שאמרתי לך"...

תודה על התגובות. יותר מששמחתי מהן, הייתי צריך אותם. הם עזרו ועוזרות לי להשאיר את הראש מעל המים בערפל בו אני שרוי כיום.
הספונסר שלי אמר לי היום שהחלמה במצבים כאלה מתבטאת גם בכך שהייתי יכול לפרסם את הדברים, שיש לי משך זמן בו אני יכול לבחור מה לעשות איתו. מקווה שאלוהים יעניק לי את הנכונות לעשות את הדברים שצריך, ואת הכוח להיות שקוף, בגלל שהסאגה הזו עדיין לא נגמרה, והתאווה עדיין מרגישה קרוב, מערב לפינה, בהליכה לשירותים, במקלחת, דברים שהיו  רחוקים ממני בשנתיים האחרונות, וזכורים לי רק מהחודשים הראשונים. אני צריך כל חיזוק, וצריך כל יציאה מעצמי.

נתן במתנה

חבר יקר ואהוב,

תודה רבה שפתחת את ליבך בנושא הזה.
שהרי יש כאן בפורום שפע חומר על חוטא חולה וכל השיח של ה"מתחילים"... אבל תותח כמוני, מה יש לו עוד לחפש בפורום?

טעות.
אני לא תותח ולא פגז. אבל אני די קרוב לפיצוץ.
אשתף גם מעצמי.

אתמול קפץ לעיני מראה תאווה מפורש. לא מרצוני לא בכוונתי.
לא שמחתי. ברחתי בשניה. עפתי משם.
אבל הבוום שזה נתן לי.. עד עכשיו חסר לי ביט אחד בקצב פעימות הלב.
( מוזר. סיפור כזה קורה לי כל אימת שאני מסתפק האם אני באמת באמת מכור )...

מאז אתמול אני סהרורי. מלא פנטזיות כרימון. מלא הכחשה. תאווה.
חוסר נוחות. בלבול. חוסר שקט פנימי. חוסר נכונות לשתף ולכתוב צעדים. בקיצער כמאמר הגשש, שיתוק שופטים כללי.
זה כוחו של רעל. סם.
אולי בכל זאת אני כן קצת מכור לסם הזה.

עכשיו הושענא רבה!
לא מתאים לי ליפול היום.. אבל אני לגמרי לא חסין. להפך, כמה שאני יותר חושב על לא ליפול ככה אני יודע שהנפילה יותר קרובה...

ולסיום,
אוהבים אותך! צריכים אותך! יש תקווה! מנסיון שלי זה חולף נרגע ונשאר ציון דרך במסע הצמיחה... מאחל לך שזה יעיף אותך למעלה.

מתפלל על שנינו. ועל כל שוכני הבית הזה
אוהב מאוד
הושיעה

אני עובר על הפוסט, והתגובות הינם רובם מחברים וותיקים,
והעין דומעת, "מחלה, ושוב פעם מחלה"
אין לי (לנו) שום ביטוח על יום נקי למחרת בקושי היום,
אני אוהב להגיד לחברים שנופלים בתכנית, לקום בבוקר ולבכות עם דמעות "אבא תן לי יום נקי"
ועד שהעין לא דומעת לא בקשת,

ולנתן במתנה,
אם מותר להגיד אחרי שזה קרה,
קיבלת מתנה מאלוקים את המעידה, כדי לפתוח את הפוסט הזה

נתן אתה פשוט גיבור אחי, אני מעריץ אותך! אשריך שאתה עומד דרוך ועוד מפיק מלכאורה נפילה כזה חיזוק לכל החבר'ה! אשריך שאתה נפתח ולא מתבייש למרות שאתה כבר זמן זמנים טובא בנקיות. באמת שלא מגיע לך אפילו להתלכלך בזה פשוט לא הוגן ועל כן תשאר נקי במחשבה ובכל הרבדים, בעז"ה עלה והצלח!