רציתי בכמה מילים לכתוב על התחושות שלי השנה לגבי הושענא רבה. איך זה היה ואיך זה עכשיו.

איך זה היה
א. הייתי מגיע בדרך כלל מלא אשמה. מיום כיפור עד הושענא רבה, אין סיכוי שאני נשאר נקי...
ב. הייתי לחוץ מה"עניין" לסיים את ספר דברים וספר תהילים וללמוד כל הלילה, להגיע לבית הכנסת בזמן לתפילה בנץ ולומר את ההושענות בכוונה.
ג. הייתי עייף למחרת. מגיע בקלות למריבות וסכסוכים עם אלה שלא נותנים לי לישון בסוכה כראוי למי שלמד כל הלילה.

איך זה עכשיו
א. בחסד אלוקים אוהב, בכוחו ולא בכוחי, אני נקי 245 יום משימוש בתאווה, וגם נקי יותר מרגשות אשמה.
ב. אני קצת לחוץ מאיך שאני מורח את הזמן ומכך שלא אספיק לישון כמו שצריך, אבל הרבה יותר נינוח.
אני הרבה יותר מקבל דברים וביניהם את העובדה שההתנהלות שלי רחוקה משלימות,
ושזה לא הולך להשתנות ביום אחד, וכנראה גם לא בחיים שלימים, וזה (די) בסדר.
אני לא מתכוון ללמוד כל הלילה. מקווה לסיים קריאה בספרות, קצת צעדים,
לימוד על משמעות היום שמתחבר לרוח ההחלמה שלי וללכת לישון.
אני לא יודע מתי אגיע לבית הכנסת (ברור שלא בנץ!... ),
והאמת שזה הרבה פחות מעניין אותי...
אני רוצה לומר את ההושענות עם הציבור,
(בשנים האחרונות הן רגשו אותי הרבה יותר מיום כיפור),
אבל יודע שלא טוב שזה יטריד אותי במידה רבה,
ושאם זה יטריד אותי, יש לי כתובת אוהבת ותומכת שאוכל לפנות אליה,
שיש לה גם רשת מסועפת של שליחים טובים ונאמנים.
ג. כנראה שאהיה עייף מחר. :-\
אני מקווה לשחרר ולהימנע מסכסוכים.
וגם אם תהיינה מריבות, ואפילו קשות,
לשתף חברים, לקבל את עצמי (כמה שזה קשה!!!) ולהמשיך הלאה.

***

אני מבין יותר היום שמספיקה לי רק "פתקא טבא".
מספיק לי פתק קטן וטוב של התקדמות.
אני לא צריך ספרים עבי כרס של התקדמות.
אני לא צריך לעשות את כל הדברים הנכונים.
אני צריך רק לנסות לעשות את הדבר הנכון הבא ולשמוח בו.

או ליתר דיוק:
לנסות באופן חלקי ולא מושלם,
לעשות את הדבר הנכון הבא בצורה חלקית ולא מושלמת,
לשמוח בו בצורה חלקית ולא מושלמת,
ולהיות נינוח עם זה בצורה חלקית ולא מושלמת.

פתקא טבא!

אוהב, טהרני.

תודה. התחברתי.

טהרני, אהבתי את הכתיבה שלך ,
התחברתי בכנות,

אני באופן אישי,
לא חשבתי בכלל על להגיד תהילים ולא ספר דברים,
יצאתי עם חבר תכנית לכותל, היה תפילה מיוחדת בשבילי,
"הלכתי לאכול במסעדה (חסר אונים),
אבל הרגשתי מאוד טוב ומאוד מחובר,
והנס הגדול, התפילה בשבילי ביום כזה זה תיסכול גדול, לדעתי מורחים שם את הזמן, (אומרים יותר ממה שכתוב בסידור),
אבל מצד שני אני רוצה להתפלל את התפילה ביום כזה גדול,
אסירות תודה הלכתי להתפלל במנין של נץ בקהילה שלנו, ששמה מתפללים מבלי למרוח את הזמן (לדעתי), הייתי מאוד מחובר, לא הייתי צריך להסתכל על השעון נו מתי? וכו',

ואסירות תודה שקמתי אחרי 4 שעות שינה, אחרי שאתמול ישנתי גם 4.5 שעות, ואני לוקח אחריות על הסדר יום שלי, ויש דברים שקודמים לשינה, בעבר הדבר החשוב בשבילי היה לישון ואח"ז יש עוד דברים,
בשבילי "ללמוד לקחת אחריות" זה פגם אופי חזק אצלי שאני בורח מזה כל הזמן, ו
תודה שהקשבתם.
א גוטן קוויטל - פתקא טבא

רציתי לשתף באיך שזה באמת היה בסוף...

הלכתי לישון מאוחר. היה קשה לי לקבל את זה.
אני אסיר תודה על כך שזה היה אחרי קריאה בספרות וכתיבה יומית.

התעוררתי, או יותר נכון, הילדים העירו אותי, בסביבות 6:50.
אני אסיר תודה שהצלחתי לחזור לישון עד סביבות 8:00.
לקחתי את ארבעת המינים והלכתי לבית הכנסת היחיד שבו אני מתחבר לאמירת ההושענות.
הנחתי שאספיק להגיע בדיוק להושענות (בהנחה שהתחילו בסביבות 7:30).
כשהגעתי, אחרוני המתפללים יצאו. אחד הזקנים שם אמר לי שהתפילה התחילה בסביבות 6:00...

היה לי מאוד קשה לקבל את זה.
לקחתי את זה מאוד קשה.
בדרך הבייתה השתדלתי לחשוב
מה אני בכל אופן יכול לעשות כעת.
החלטתי שאתפלל בסוכה,
ואומר לבדי את ההושענות.

כשהגעתי הבייתה,
התברר שאשתי וילדיי אוכלים בסוכה.
בדרך נס, שיתפתי את אשתי בקושי שחוויתי.
שאלתי אותה אם אפשרי מבחינתה שאתפלל בסוכה,
ומתי להערכתה הם יסיימו.

אני אסיר תודה על ההתנהלות הזו שלי.
בעבר אני בטוח שהייתי מנסה "לכבות" על בני ביתי
את תבערת הרגשות שלי מכך שתוכניותיי לא הסתדרו (פעמיים!).

אמרתי את ההושענות.
השנה לא בכיתי,
אבל מאוד התחברתי למשפט "הושע נא"
על שלל צורותיו.
במקביל, אצלי בראש, רץ תמיד המשפט:
"אני חסר אונים אנא עזור לי".

בהושענות בהן מבקשים שה' יושיע אותנו
בזכותם של כל מיני צדיקים,
היה לי קשה.
הרגשתי שהנחת היסוד העומדת מאחריהן היא,
שה' כועס עלינו ואנחנו צריכים לשכנע אותו
שלא יפגע בנו בזכות אותם צדיקים.
ביקשתי מה' לעזור לי להסביר לעצמי את הדברים
בצורה שמתאימה להחלמה שלי,
דבר שמאוד עזר לי בימים הנוראים.
זה לא עבד, אז פשוט דילגתי.

סך הכל אני אסיר תודה.
בשנים קודמות זה היה נגמר הרבה יותר גרוע.

אחר כך היה קטע שבו אשתי כעסה עלי מאוד.
האופן בו הגבתי היה רחוק משלימות,
אך טוב יותר מבעבר.
וגם על כך אני אסיר תודה
(ומתקשה לקבל את עצמי).

שנזכה לשמוח בשמחת תורה,
ובדרך המיוחדת לנו,
שהורה לנו ריבון העולמים.

אוהבים. הקטע הזה שאני קולט שאני אנושי ושכך בדיוק אני צריך לקבל את עצמי

מקפיץ