אולי זה ישמע לכם מוזר אבל זה אכן נס.
תמיד, כשהיתה לי סיבה הכי קטנה לצאת מהבית הייתי יוצא, וכשהיתה סיבה גדולה כמו חתונה של קרוב משפחה, אז כבר הייתי בורח.
אז נכון, לפני התכנית זה היה מתחיל עם תאווה בדרך (טרמפיסטית...), מציצנות בחתונה, ולקינוח שיטוט עם הרכב עד השעות הקטנות של הלילה, אני זוכר שהשימושים הכי גרועים שלי היו דוקא אחרי אירועים משפחתיים.
בתוך התכנית, באסירות תודה אני יוצא לחתונה וחוזר הביתה, ואם אני עושה טלפונים בדרך אז אני גם חוזר בלי לפעול על התאווה.
אבל, וכאן בא האבל הגדול, הסיבה שאני בכלל יוצא מהבית היא המחלה שלי בהתגלמותה, נמצאים שם בעצם את כל פגמי האופי החולים שלי והם, אובססיה לצאת, אובססיה לאוכל, תחושת בריחה מהבית ומאשתי, הערך שלי תלוי בכל מי שיפגוש אותי ועוד.
כאשר ישנה הזדמנות לצאת מהבית, אין שום מצב בעולם שאני מפספס אותה!!!
עד...שלשום.
שלשום היתה חתונה של בן דוד שמאד רציתי לנסוע, במיוחד אחרי שאשתי אמרה לי שאין לה כח להצטרף, זה מאד קרץ לי, לנסוע לבד, כמו שאני אוהב.
ואז, זיהיתי אותה, את האובססיה המוכרת, ההיא שמספרת לי שרק אם אני יסע לחתונה ברגע זה, אני אהיה המאושר באדם, וצובעת לי בצבעים חיים את האולם, החברים, האוכל והבשרים, החיוכים לכל עבר וכו' וכו'...
ופתאום משום מקום מצאתי את עצמי מתפלל לאבא אוהב שיכוון אותי...
האובססיה לא הלכה לשום מקום, בסך הכל קיבלתי על עצמי שאני לא נוסע לבד, רק אם אני ימצא מישהו שינסע איתי, אני יוצא.
הטלפון הראשון היה לאח שלי, מלא ציפיות התקשרתי אליו, אבל הוא אמר לי שהוא בכלל נוסע להלוויה של אמא של מכר באיזור אחר...
מאוכזב התקשרתי לבן דוד שאמר לי שפשוט לא בא לו לנסוע...
התקשרתי לעוד 2 חברים (אחחח האובססיה) שלא ממש התאים להם לצאת איתי מחוץ לעיר בשעת ערב מאוחרת...
חזרתי שוב פעם לאח שלי לנסות לשאול אולי אחרי ההלוויה אני אגיע לאסוף אותו לחתונה, והוא אמר לי שלא מסתדר לו...
מה הייתי עושה בעבר? הייתי יוצא מהבית בכל מחיר... ובסוף הערב כמובן הייתי מרגיש רע כ"כ עם עצמי...
ומה קרה היום, אני לא מאמין עדיין, אבל נשארתי בבית, לא נסעתי בסוף לחתונה, זה קרה לי, אני כל כך מרוגש, זה פשוט לא יכול להיות, זה לא אני, זה מישהו אחר!!!!!!!!!!!!!
אבא אהוב שלי, תודה רבה!!!!!!!!!!
אני אוהב אותך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
