הפגישה הראשונה שלי עם מכור נקי נצרבה בתודעתי. אחרי שנים בחושך קפצתי לאור וחוויתי שם המון. רק לאחר זמן יכולתי להבחין ולהבין את המשמעויות של המפגש הזה. אחת המתנות החזקות שקיבלתי התחילה בנהמה של האיש - 'אוהבים'. כהרף עין (או אוזן) אמרתי לי בליבי, בטח. עוד אחד... כשהוא משך את היוד של האוהבייייים בהטעמה. נבוכותי. כשהקרקס עלה מדרגה נוספת - במאור פנים הוא עטף (וכלא) אותי בזרועותיו בחיבוק דוב. היה לי לא קל. יותר נכון רציתי להעלם. לא הבנתי אז למה, חשבתי שחוסר הנוחות שלי הוא בגלל שלא אהבתי להתחבק עם גברים.. אחרי זמן, קלטתי שהסיבה שהתהפכתי ממנו היא שכנראה זו היתה הפעם הראשונה שמישהו הפגין כלפי אהבה ללא תנאי. סתם אהב אותי.
האירוע הזה היה פתיח למשהו ענק שמתחולל בחיי מאז - האמונה שאני ראוי לאהבה ויש מי שאוהב אותי. גדלתי בבית כמעט ללא מגע - כן, אני עוד ילד קטן שלא חיבקו אותו – אבל זה לא רק החיבוקים. יש כאן משהו עמוק הרבה מעבר לזה, שהתחלתי לתפוס רק כשכתבתי צעד ארבע (חשבון נפש אישי) על הכאב שחוויתי מהורי. תוך כדי הכתיבה זה היכה בי, ובעוצמה: אני לא יכול לזכור אחד מהם אומר לי שהוא אוהב אותי. מעולם! לא נאמר לי על ידם השורש - א.ה.ב. – אנחנו מעריכים. שמחת אותנו. כן, אוהבים אותך? נאדה.
השלב הראשון היה איום. כשהבנתי מה לעזאזל קורה לילד שלא ידע שזה לא בסדר שלא אומרים לו שאוהבים אותו. כי אפעם לא אמרו לו שאוהבים אותו ואין לו מושג מה זו אהבה (חיבור) חזרתי ברגע להיות זאטוט תלוש שרק הכמיהה האדירה להיות שייך חשובה לו. הטינה כלפיהם הרקיעה שחקים. לא יכולתי לקבל את זה. הסתובבתי תקופה סהרורי. כל שיחה איתם היתה פיצוץ. הייתי עויין. שנים בתוך בהחלמה הייתי רחוק מהם. בנפש. בגיל שלושים שמעתי מאמא שלי טענות שכמה שהכאיבו לי והטריפו אותי למה לעזאזל נתקעתי עם הורים שאינם יודעים להביע אהבה.
כמו תמיד השינוי התחיל כשצאתי עם זה החוצה. חלקתי עם אחרים את הכאב שלי, כשהשתתפתי 'בסדנת צעדים שמונה – תשע, סליחה'. המנחה היה מכור לתאווה שנקי שנים רבות. שיתף בחוויית סליחתו לאמא שלו שמעולם לא אמרה לו שהיא אוהבת אותו. באחד הכנסים הוא שמע מישהי משתפת על הסליחה שלה לאמא שלה – על ערש דווי בבית החולים היא אמרה לה את כל מה שהיא רצתה לשמוע ממנה. זה נתן לו כוח להתקשר לאימא שלו ולומר לה שהוא אוהב אותה. היא שאלה אותו איך הוא יכול לסלוח לה ולאהוב אותה על כל מה שהיא עשתה לו כילד, גם אחרי שניסתה לדקור אותו עם סכין. המילים שאמר לאמא שלו הרסו אותי לגמרי – "סלחתי לך מזמן כמו שאני מקווה שהילדים שלי יסלחו לי".
כשהוא הדליק נר כיבה את האור והציע לאחרים לעמוד לאורו ולשתף, קפצתי על ההזדמנות. לא חשבתי יותר מדי. ביקשתי כוח מבורא עולם ופשוט נעמדתי. ידעתי שזו הצ'אנס שלי. ברגעים הראשונים לא הצלחתי לדבר. מיתרי הקול לא נעו. כשכן התרחשה שם תזוזה היא היתה נוראית. מה שיצא מהגרון שלי היה קטוע. שבור. מרוסק. דקות ארוכות ייללתי בבכי את הילד הקטן שלא נאהב וחובק. התאבלתי מול עשרות אנשים על שנים של תלישות. חלקתי איתם משא של כאב בלתי נסבל. את ההקלה חשתי מיד (גם את הפאדיחות מכול מי שהיה נוכח) ובגלל שגם אני רוצה שהילדים שלי יסלחו לי (מה שיללה עם נר מטופש ביד מסוגלת לחולל.) החלטתי לדבוק במסר ששמעתי והשמעתי.
הפסקתי לטעון כלפיהם. גם לא בתוכי. ביקשתי מאבאל'ה חמלה עליהם וקבלה שלהם, שאוהב אותם. והתחלתי לומר להורים שלי את כל מה שרציתי שיאמרו לי. כן, שאני אוהב אותם. שאני שמח בהם. שהם מודל לחיקוי לי לילדים שלי. ולאט לאט התחברתי. נהיה לי יותר נוח לדבר איתם. עם הזמן גם הרגשתי יותר את מה שאמרתי להם.
המכה בפטיש הגיע גם הוא מחבר מחלים יקר מחו"ל. בעיצומו של אירוע שעורר בי טינה נוראה וכאב אדיר הוא אמר לי משפט מפתח; "אתה לא יכול לבקש צדק בשביל אחרים וחמלה עבורך. זה תמיד או, או. מה שתרצה בשבילם יהיה לך". ואז ירד לי האסימון - אני מקבל את מה שאני נותן. גם ביחס. תמיד רציתי שקודם יאהבו אותי ורק אחרי זה אני... בהחלמה זה עובד הפוך. קודם תתן ואז תקבל. תענוג שהיה מי שבא קודם ואהב אותי. הוא לימד אותי לאהוב אחרים, שבאמת אוהבים אותי. שלימדו אותי לאהוב. אותי.
אז כן, מישהו באמת אוהב אותי.
