כאשר התחלתי את דרכי להחלמה, שמעתי אנשים אומרים על עצמם "אני אלרגי לתאווה", אבל לא באמת הבנתי מה הכוונה. היום אני מרגיש את זה. לא אכפת לי האם יש דבר כזה מבחינה מדעית, ולא מעניין אותי מה יגידו רופאים מלומדים על כך. אני יודע מעצמי שאני פשוט אלרגי לתאווה, בדיוק כפי שאדם אחר אלרגי לבוטנים. זאת עובדה פשוטה עבורי.

היום אני יודע את העובדה הזאת, אני גם מתחיל טיפה להכיר את התופעות לוואי של זה, ובעיקר מנסה להבין מה זה אומר מבחינת החיים שלי. ילד שמגלים שהוא אלרגי לבוטנים החיים שלו משתנים. שולחים מכתב לגננת שלא יתנו לו במבה, מדברים איתו על הסכנות בזה, ולפני כל יציאה לחגיגת יומולדת של חבר דוחפים לו לראש שייזהר ולא יגע בשום דבר שיכול לעשות לו אלרגיה. אז מה זה אומר עבורי שאני אלרגי לתאווה?

קודם כל זה אומר שוב את מה שאני כבר יודע בתקופה האחרונה בחסדי ה': אני חולה. אני לא אדם רגיל עם יצר הרע קצת מופרע אלא פשוט חולה. פיזית אני חולה. אין שום הבדל ביני לבין אדם ששבר יד או רגל, מלבד העובדה שאני ניסיתי להכחיש את המחלה שלי יותר שנים.

זה גם אומר שבדיוק כמו שבמבה נראית מאוד נחמדה, אבל אדם שאלרגי לבוטנים יסבול מזה נורא אחר כך, גם אצלי התאווה עובדת באותו אופן. זה נראה כיף מאוד, זה מרגיש אפילו יותר כיף, אבל בגלל שאני אלרגי, התופעות לוואי יהרגו אותי. נכון, יש הרבה אנשים שיכולים ליהנות מ"קצת תאווה", יש גם הרבה אנשים שיכולים לאכול במבה. מי שאלרגי לבוטנים לא אוכל במבה - אני לא מסתכל על נשים. במבה מסוכנת למי שאלרגי לבוטנים ותאווה מסוכנת לי.

אז לא אכפת לי מה אדם רגיל יכול, ולא מעניין אותי למה אני שונה. אני רוצה לחיות, ואני יודע שאני אלרגי ולכן (באיחור של עשרים שנה) הגיע הזמן שאתן את הדעת על האלרגיה הזאת כדי להבין איך חיים עם איתה. כי בנתיים בשנים שלא ידעתי שאני אלרגי, גרמתי לעצמי נזק נוראי והאלרגיה החמירה מאוד.

אז אחד הדברים שאני יודע כעת הוא שאני ממש אלרגי לנשים. אם אני מסתכל אפילו רגע על אישה ברחוב - זה מסוכן לי. לא אכפת לי האם זה מותר או אסור, ואני לא מנסה לשמור את העיניים כדי להגביר את הקדושה והטהרה שלי. ממש לא. זה בכלל לא מעניין אותי. אני פשוט אלרגי לזה באופן פיזי לחלוטין, ואני כבר יודע מה יקרה לי ברגע שאסתכל רגע. בתוך רגעים האלרגיה שלי תצא משליטה, היא תשתלט לי על הגוף והמוח ואמצא את עצמי במקום שאני מאוד לא רוצה להיות והוא מאוד מסוכן לי - פיזית ונפשית.

וזה מה שמביא אותי לכניעה וגם לויתור - שני הדברים היחידים שהביאו אותי אל הקב"ה ואל השפיות שלי בנתיים (כל יום "רק להיום").

כי אם אני מבין שאני ממש באופן פיזי אלרגי לתאווה, אז אני לא חולם "לנצח את ההתמכרות" ואין לי שום אשליות שיום אחד אני אהיה אדם רגיל, ובטח שכמה חודשים של שפיות לא נותנים לי את האשליה כאילו כבר ניצחתי והכל בסדר. לא, זה לא קורה. זה לא קורה כיון שאני יודע שאדם אלרגי נשאר אלרגי לכל החיים. הוא יכול להמנע מלאכול בוטנים ואז החיים שלו רגילים, אבל לפני כל פעם שהוא מכניס חטיף לפה הוא בודק על העטיפה האם יש בזה שיריים של בוטנים במקרה. ואני משתדל לעשות את אותו דבר. מצד אחד להכנע בפני התאווה ולא לנסות לנצח אותה, ומצד שני לא לקחת אפילו ביס קטן ממשהו שהוא מסוכן לי.

וכאשר אני מבין שאני אלרגי ואני נכנע - אני מוכן לוותר. נכון, אני מאוד אוהב במבה, ועוד יותר מזה אוהב פורנו ונשים ותאווה. זה הדבר הכי כיף שיש לי בחיים, אבל זה מסוכן לי מידי. אין לי ברירה אלא לוותר על התאווה כדי להמשיך לחיות. לא קל לוותר על החבר הטוב ביותר שהיה לי אי פעם, לא קל להתמודד עם כל התופעות לוואי שמגיעות אחרי שאני מפסיק להשתמש בסם הנפלא הזה, אבל אין לי ברירה. כואב אבל מחויב המציאות. אז אני משתדל לוותר, כל יום "רק להיום".

בתחילת דרכי כאן בפורום לגמרי לא הזדהתי עם הכניעה לתאווה, ומסירת המלחמה לקב"ה . דוגרי, זה היה נשמע לי כמו שטיפת מוח . וגרם לי להרתע מאוד מה-12 צעדים.

אחרי חודשים בפורום ואחרי נפילה ושיחות טלפון עם זלמן מוטי ור' יחזקאל אני מבין היום מה הכוונה להכנע ולוותר על התאווה, ולמסור את המלחמה לקב"ה.

אני פיתחתי 2 סיפטומים של מכור : 1. אני משתמש בתאווה בשביל לברוח ממצוקות ולחצים. 2. פתחתי רגישות יתר לדברים שמעוררים תאווה.

ההתמכרות אצלי היא סדרה של פעולות, שהם אצלי חיפוש אובססיבי של גירויים מיניים, שמונע על ידי כח חזק ממני. רצף הפעולות הזה מופעל על ידי אזור מסוים במוח, שכשהוא פעיל אני מתקשה להפסיק את הרצף הזה.

זה כמו מגלשה. ברגע שאתה יושב ומתחיל לגלוש למטה, קשה מאוד להפסיק, בכל רגע אתה צובר תאוצה וההפסקה הופכת לבלתי אפשרית. הבחירה שלי היום היא ללמוד לא לשבת על המגלשה, ואם אפשר לא להתקרב לאזור שלה.

עכשיו הכל ברור לי:

אני נכנע לתאווה- כלומר אני יודע שאם אני נכנס לאזור במוח שמפעיל את סדרת הפעולות של חיפוש אחר גירוי מיני כלומר שימוש בתאווה לבריחה, אני לא יכול לעצור את זה. לכן בקרב שמתחולל באותו מצב, באותו אזור במוח, אני מרים ידיים. אין לי כלי נשק לנצח בקרב הזה. אני יודע שכשאני גולש במגלשה- ניסיון לעצור עם הידיים רק יגרום לכוויות. לכן אני מרים ידיים. ומבין שכניסה למגלשה תסתיים בהכרח בהתפלשות בחול.

אני מוותר על התאווה- בגלל שאיכות החיים הרוחניים שלי חשובה לי, ומכיוון שהתאווה פגעה בחיים הרוחניים שלי, אני מבין היום שאני חייב לוותר על הכניסה לאזור ההוא במוח. אני חייב להפסיק לעשות שימוש במגלשת התאווה. אני מוותר על המגלשה לטובת החיים הרוחניים שלי.

אני מוסר את המלחמה לקב"ה- יש לי אזור פגום במוח. ברגע שאני באזור הפגום- אני מאבד שליטה על פעולותי. הקב"ה אני מבקש שתרפא אותי. אני יודע שאין דרך לשחזר את האזור הפגום- אבל אני מבקש שתעזור לי לא להכנס לאזור הפגום. תעזור לי לא להתקרב למגלשה, היא יותר מדי משופעת וחלקה בשבילי.

זו רמת ההבנה שלי להיום- אני מקווה שבעקבות השתתפות שלי בקבוצה החל משבוע הבא- אני אעמיק את ההבנה שלי לגבי המחלה שלי, הסימפטומים שלה ודרכי הטיפול שיעזרו לי. 

פיצוץ!

אתה אומר את מה שהאלכוהוליסטים הבינו כשהם התחילו את הדרך להחלמה: זה לא רק נפשי אלא גם פיזי. באופן פיזי לחלוטין יש לנו בעיה שהיא לא כמו אצל אנשים רגילים. כאשר אני מתחיל לטעום מהתאווה אני לא יכול להפסיק. אדם רגיל פועל שונה, אבל אצלי משהו לא בסדר. זאת תובנה ששווה המון.

איך שאני מבין ,התמכרות פירושה-איבוד שליטה ביחס לתאווה.[לא משנה  אם זה סמים,אלכוהול,או מין].
ההבדל בין מכור למי שאינו כזה,זה לא שהמכור "אלרגי " לתאווה  ושאינו מכור לא,אלא האם האדם  שולט על התאווה או שהיא שולטת עליו.
אדם מכור למין יודע שזה הורס את חייו,משפחתו ואישיותו,אך הוא פשוט לא מסוגל להפסיק.זה חזק ממנו.
אדם שאינו מכור-כן,הוא "אלרגי" לנשים,אך הוא מסוגל לשים לעצמו ברקסים ולהגיד -עד כאן.הוא בשליטה.
זוהי נקודת מיליון הדולר-שליטה או לא.האלרגיה לא משנה.
יכול להיות שאתה כבר לא מכור,זלמן...?

ראשית כל, ברור שיכול להיות שאני טועה. זה לא שאלה בכלל. אני אדם רגיל שעושה המון טעויות בחיים שלו.

לגופו של ענין, הרעיון של "אלרגיה" הוא לא שלי, אלא הוא מופיע בחוות דעת רפואית מקצועית בפתח של "הספר הגדול" שהוא הבסיס לכל התכניות של 12 הצעדים בכל העולם לטיפול בכל סוג התמכרות כמעט שניתן להעלות על הדעת. אני רק ניסיתי להסביר איך אני מרגיש את זה.

אני מכור מאוד. כל החיים אהיה מכור. החודשים שעברתי בשפיות לא משנים את המוח שלי ואין סיכוי שהם יעשו את זה. אין לי שום אפשרות לשים ברקסים לעצמי, ולכן אני בכלל לא נכנס לכביש. כי אם אני יעלה על הכביש - אני יסיים את דרכי בתאונה חזיתית עם עצמי.

הנקודה של אלרגיה משנה מאוד לכמה דברים אחרים. בעיקר זה משנה לי כאשר אני חיי יום רגיל בו אין לי תאוות ואז מתחילה ההכחשה וההדחקה לפעול, ואז אני מרשה לעצמי "לשתות" מבט אחד ברחוב. כשאני לא מבין שיש לי אלרגיה למין ולנשים, אני מרשה לעצמי את המבט הזה. כשאני יודע שאני מכור - אני לא. כי אני מבין שבשונה מאדם רגיל שיכול לראות ואחר כך להפסיק, אני אלרגי וזה אומר שהמבט הבודד הזה יגרום לתגובת שרשרת לא הגיונית שתהרוג אותי.

זה שאני לא יכול לשלוט זה בחלקו תוצאה מזה שאני אלרגי לתאווה.

אני חושב שלכל גבר נורמלי יש אלרגיה לנשים ולתאווה.

ההבדל היחיד ביני לבין שאר הגברים הלא מכורים הוא שאני "טעמתי" יותר מידי ממה שאסור היה לי לטעום ומבלי שהרגשתי הגעתי להיות מכור !
כמובן כשזה בא בתוספת של רגשות של דיכאון, כשלון ורצון לברוח זה נותן להתמכרות מינון גבוה יותר.

ההתמכרות כמובן נתנה לי לחשוב שאין לי אלרגיה לנשים ותאווה וזה בעצם היה מנגנון ההישרדות שלה.
ואחרי שזה כבר לא עזר לה, היא ניסתה לתת לי לחשוב שאני יכול להלחם בה בכוחות עצמי, ושוב זה היה חלק ממנגנון ההישרדות שלה.

אך כיום, אחרי שהבנתי שאני לא יכול להתמודד מול התאווה בכוחות עצמי, הבנתי שרק הקב"ה יכול לגאול אותי, להוציא אותי מהבור אליו נפלתי,
והחלטתי למסור את עצמי באופן מוחלט לקב"ה, אני בטוח שלתאווה אין שום סיכוי לנצח !!!

ולמה? כיוון שאני בכלל לא נמצא בשדה הקרב !!!

ומה יקרה, אם יעברו עלי כמה חודשים טובים (עברו כבר חודשיים, אבל מי סופר? ;-) ) של נקיות מהתאווה,
ואני ידמיין לעצמי שכבר נרפאתי ואצא ל"טעום" שוב?
מה שיקרה הוא שהאלרגיה תפעל עלי שוב, ואז לא בטוח שהקב"ה יהיה שם להלחם במקומי בתאווה, כי הרי בזה שהרשיתי לעצמי "לטעום" הראיתי לקב"ה שאני כבר יכול "להסתדר" לבד !!!

לכן, אסור לי אפילו לרגע אחד לחשוב שיש לי או שיהיה לי אי פעם סיכוי מול התאווה !!!

בהצלחה לכולנו.

אתה יודע מה, במשך שנים הייתי בטוח שכל האנשים בעולם הם בדיוק כמוני. הרי כולם מתחתנים, וכולם חיים סביב אותה תאווה, ולא יכולתי להאמין שיש אנשים שיכולים לשלוט בעצמם. רק אחרי שהבנתי שאני מכור הבנתי שבעצם אני שונה.

אותו דבר אני יודע לגבי עצמי (שוב: כל אחד שונה ואני לא אומר שום דבר על אף אחד חוץ מעל עצמי) בנוגע לאלרגיה. קל לי לחשוב שכולם נמצאים באותו מצב שלי, וכולם אלרגיים לנשים, אבל אני אישית יודע שזה לא נכון. אני אלרגי בצורה ברורה. אדם רגיל נושם בתקופת האביב את הפריחה ולא קורה לו כלום, אבל אדם אלרגי מיד מתחיל להתעטש ואחר כך ממשיך לתופעות חמורות יותר. אצלי זה אותו דבר. אדם רגיל הולך ברחוב, רואה נשים וזה לא אומר שהוא משם ממשיך למקומות נמוכים. אצלי זה כן.

מה שכן, שתי ההגדרות - שלך ושלי - הם בעצם מגיעות לאותה נקודה: אני לא יכול להרשות לעצמי את המבט הראשון של התאווה, כי זה יהרוג אותי.

ר' זלמן היקר,

אני טוען שכל העולם אלרגיים לנשים ולתאווה ואילו אתה טוען שרק למכורים כמוני יש אלרגיה כזו.

בוא נבחן את הדברים.

איך נהייתי מכור?
1. האם זה מתנת שמיים, תורשתי, מדביק?
2. או שכל אחד מכל מיליארדי הגברים בעולם יכול להיות מכור וזה רק תלוי במעשיו?

אני חושב שהאופציה השניה היא הנכונה, לכן זה בהכרח נותן שכל הגברים בעולם אלרגיים לנשים ותאווה.

מה דעתך?

DEAL, אתה רציני? אפשר להיות מכור גם בלי הרבה מעשים אסורים וגם בלי שזו תהיה מתנת שמים או תורשה או מחלה מידבקת.
המכור מנסה לפצות באמצעות ההתמכרות על חלל, קושי, אשמה, בושה, כאב גדול שהוא נושא בתוכו. ההתמכרות מאפשרת לו לברוח לרגע מן השדים שמתרוצצים בתוכו. לחלל הזה יכולות להיות אלף ואחת סיבות - החל מקשיים בילדות, עבור בטראומה גופנית או נפשית, וכלה בקשיים מיוחדים אחרים שמציבים לו החיים.
אפשר להתמכר לכל דבר. לשוקולד, לאוכל, לאלכוהול, לצפייה בטלוויזיה, למשחקי רשת - וגם לתאווה. לא מתמכרים בגלל שעושים את זה הרבה פעמים. עושים את זה הרבה פעמים בגלל שמתמכרים.

חנני ה' כי אומלל אני, רפאני ה' כי נבהלו עצמי. ונפשי נבהלה מאוד, ואתה ה' עד מתי? שובה ה' חלצה נפשי, הושעיני למען חסדך.

יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה.

סורו ממני כל פועלי אוון כי שמע ה' קול בכיי.


ה' מלא רחמים רחם עלי וקבל תחנוני.

זמרי היקר,

אני מאוד רציני. אנחנו לא נמצאים כאן בשביל לספר בדיחות ;-)

אני מבין שלא ירדת לסוף דעתי.
ברור שמי שכבר מכור יברח לתאווה הרבה יותר פעמים, מכיוון שהוא מכור.

אך איך הגעתי להיות מכור?

1. האם זה מתנת שמיים, תורשתי, מדביק?
2. או שכל אחד מכל מיליארדי הגברים בעולם יכול להיות מכור וזה רק תלוי במעשיו?

עוד לפני שנהייתי מכור, יכולתי לא ל"טעום" כלום מהפרי האסור ובכלל לא הייתי מכור, נכון?
או שבעצם נולדתי עם "חיידק" ההתמכרות?

אני טוען שלא נולדתי "מכור", אלא ריבוי ה"טעימות" האסורות גרם לי להיות מכור.

כמו שלא נולדים מכורים לסמים או לאלכוהול, אלא המעשים של כל אחד מהמכורים אללו הביאו אותם להיות מכורים, כך גם אצלי, מעשי הביאו אותי להיות מכור.

לכן, מסקנתי היא שלכולם יש אלרגיה לתאווה, רק שפשוט אני "השתמשתי" יותר מדי עד שנהיתי מכור !!!

בהצלחה לכולנו

שבת שלום

שלום זלמן
שאלתי היא כאשר אתה אומר מכור זה אומר אפילו אם עבר עליך חודשים של שפיות  ונקיות והלכתה ברחוב
וראיתה בחורה ששחכה "חצי " מהבגדים שלה בבית
האם לא יהיה לך שליטה ופשוט תסתכל עליה  ואתה צריך להימנה ממצבים  כאלה, או שפשוט תגיד לעצמך שזה לא צנוע ותסתכל לצד שני ותעבור אותה בשלום?.
האם אחרי כמה חודשים או שנים  של נקיות  נוכל להשתלט על התאווה וניצא מההגדרה של מכור או שזה בחיים לא יקרה ונישאר בהגדרה של מכורים לעולם?
אם תוכלו לענות לי
תודה רבה
אלי
שנזכה לצאת מהבור אל האור

deal היקר,

יש הרבה מחקרים שדנים בשאלה שלך בהקשר של התמכרויות בכלל. המסקנה המקובלת (והלא מפתיעה..) היא שזה גם וגם.
התמכרות זה דפוס פעולה מסוים שאדם חוזר עליו פעמים רבות. זה רצף של ניורונים במוח שמתקשרים בצורה מסוימת במרכז ההנאה שבמוח. כל פעם שאתה חוזר על אותו דפוס פעולה אתה משריש אותו יותר במוח. מעמיק את החריש, והופך את התקשורת בין הניורונים ליותר מהירה ואוטומטית.

זה כמו שלומדים לרכב על אופניים, אתה שולט על עשרות שרירים בעת ובעונה אחת, שמאזנים את המשקל שלך ומפעילים את הדוושות תוך כדי היגוי נכון. אתה גם לומד לעצור ובעת ובעונה אחת להוריד רגל כדי לא ליפול. בתור ילד כל פעולה כזו מצריכה ממך מחשבה מיוחדת. אחרי חזרות רבות הניורונים במוח עושים את הפעולות האלו מעצמם. נוצר קשר מסוים במוח שברגע שאתה מפעיל אותו בבחירה, הוא ממשיך את השאר בלי בחירה.


יצירת דפוס מחשבה אוטומטי כזה זה דבר שקורא לנו תמיד בעשרות פעולות שאנחנו רגילים לעשות יום יום.

אבל, יצירת  דפוסי חשיבה כאלו במרכז ההנאות שבמוח אופייני לאנשים מסוימים. יתכן שהחלק הזה הוא תורשתי. אני לא יודע בדיוק איך להגדיר את אופי האנשים שנמצאים בסיכון גבוה ליצירת התמכרות. אולי זה אנשים בעלי אנטנסיביות גדולה, שעושים שימוש לא מבוקר במרכז ההנאות. אולי זה אנשים עם התנהגות כפייתית או עם רקע של מחלות דכאוניות, שמוצאים מפלט במרכז ההנאות של המוח.

DEAL, ניסיתי להסביר איך מגיעים להיות מכורים. הסכֵמה פשוטה: יש בנו חלל, אנחנו מוצאים משהו שממלא אותו זמנית, החלל גדל, אנחנו חוזרים לאותו משהו כדי למלא אותו שוב.
השאלה מה מקור החלל - וכששואלים את השאלה הזו מגלים שמקור החלל לא קשור בכלל לתאווה.
פעם זלמן כתב פה פוסט יפה על כך שהתאווה היא לא הבעיה, אלא הפתרון: www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=363.msg3905#msg3905

eli,

הגם שהשאלה לא הופנתה אלי תרשה לי לענות לך מתוך נסיוני הדל.

השאלה היא לפי סוג הנפילות שלך, אם אתה נופל בכל פעם שאתה הולך ברחוב. אז לכאורה הזה שאתה מצליח כמה חודשים ללכת בלי ליפול זה מראה שאתה בשליטה ולא התמכרת.

אבל נראה לי שאתה לא נופל מהליכה ברחוב בלבד. אלא אתה סוחב איתך הביתה כל מיני מחשבות שמפילות אותך, או מחשבות שגורמות לך ללכת לחפש גירויים מיניים לשם נפילה. אם כך אז זה שהלכת ברחוב ולא הסתכלת, שבוע, חודש או 10 שנים, לא הופך אותך ללא מכור. אתה פשוט למדת את הטכניקה של ההשתלטות על התתמכרות , לא לתת את הטריגר הראשוני. את מבין שברגע שתתדליק את קצה החוט, השאר כבר לא יהיה בשליטתך.

אם אתה חושב שבעוד 5 חודשים או 5 שנים מצבך יהיה שונה, אתה מן הסתם טועה. גם בעוד הרבה זמן כשתפעיל את הטריגר של התאווה, מוחך המוכשר והמשוכלל יפעיל מיד את מנגון ההתמכרות שיוביל אותך לחיפוש של חומרים מגרים ונפילה. כמובן שזה לא חייב להיות בפעם הראשונה. מספיק שתחליט שאתה כבר יכול ללכת ברחוב ולהסתכל חופשי. בפעם הראשונה והשנייה אל יקרה כלום, בפעם השלישית קצת תהנה מזה , ואחרי שבוע תמצא את עצמך נופל.

נשמע רע? רק נשמע!

מכור לאלכוהול לא יוכל לשתות לעולם, כי כל לגימה תוביל אותו לנפילה כמעט ודאית. הוא מרגיש מסכן- אבל הוא הביא את זה על עצמו.
מכור למין לא יוכל להציץ ברחוב ולשטוף את העיניים. מסכן, הוא לא יוכל להנות עם החבר'ה בים, או להרשות לעצמו לצפות בכל סרט.

אבל אם אתה יהודי בן תורה, ובן עליה. אשריך. לך מאוד ברור שחולשה בשמירת העיניים תחזיר לך את המחלה. לך יש מוטיבציה אדירה לשמירת העיניים. אתה יודע כמה קדושה תוכל לקבל מזה? איזה עושר רוחני יש לאנשים ששומרים על עיניהם?

אז נכון אתה מכור, ומכור תשאר. והקב"ה הוביל אותך לזה כי הוא רוצה שתשיג מעלות גדולות בקדושה.

זכית, אחי.