אותו יום בו הבנתי שההתמודדות עם התאווה קשורה למחוזות אחרים משחשבתי, היה חידוש גדול. הבנתי שהנושא  ב"ה" הידיעה שמטריף ומטריד את חיי לא קשור דווקא לתחום האסור והמותר ההלכתי אלא לבעיות הדורשות טיפול שונה. אני זוכר את ההלם המוחלט שהציף אותי. סוג של ריגוש שמחה מהול בתסכול. שמחה על גילוי מרעיש ושינוי מהותי בגישה ותסכול על זמן כה רב של התייסרות נוראה ותוצאות לוואי במישורים רבים.

כיון שדשדשתי די הרבה זמן בביצת התאווה (יותר מ 20 שנה) מאז שחר טל בחרותי, נוצקה לה אישיותי הבוגרת אל תוך דפוסי התנהגות המושפעים מהתאווה. במשך כל השנים ההם היה לי צורך נואש ליצור מחיצות בין מי ששאפתי להיות ובין מי שחשבתי שאני בפועל. השאיפות המטריפות בתחומים רוחניים שונים הזדעזעו פעם אחר פעם מעוצמת הסתירה שבמעשי. בלתי אפשרי היה לחשוב על צמיחה רוחנית כלשהי כל עוד אני שייך לתאווה. בלתי אפשרי היה גם לחשוב על ויתור על צמיחה רוחנית. התוצאה העגומה הייתה ויתור על שני הקצוות. לא הגעתי רחוק מדי בביצועי באף אחד משתי התחומים...

כדי להצליח בכל זאת לעשות משהו עם עצמי הייתי חייב לסגור את עולם התאווה בכיסוי דמיוני. לברוח אליו מדי פעם כמו אל חלום ולחזור מיד לחיים ה"אמיתיים". (כך בכל אופן השליתי את עצמי שאני עושה.) הבריחות החוזרות ונשנות קיבעו באישיותי דפוסי בריחה שהמשיכו וממשיכים ללוות אותי גם לתוך ההחלמה.

די בהתחלה הבנתי שאני חסר אונים מול התאווה ושאני חייב לעשות כמה דברים בנידון. זה קרה בדרך כלל אחרי נפילות או מה שהוביל אליהן. הבעיה הייתה שמיד אחרי תום האובססיה חזרתי חזרה לחיים האמיתיים כביכול שלי. הבנתי שאני חסר אונים מול החלק הבעייתי באישיותי אך לא הייתי מוכן לקבל שחלק זה הוא למעשה כל אישיותי. מבחינתי התוכנית הפכה לעוד סוג של פלירטוט. עוד עולם סודי ומרגש של אנשים וירטואליים שנותנים לי פורקן רגשי. זה היה טוב עשרת מונים מכל מה שהכרתי כיוון שהיה כאן משהו חיובי אבל זה נשאר עדיין שייך לעולם ההוא.

דפוסי ההתנהגות שלי בתאווה היו של טריקת דלתות. שום גיחה למחוזות ההם לא החזיקה מעמד, האשמה הייתה המכאיבה גרמה לי לא להשאיר עקבות וזכר. "להוריד אנטנה ולהיעלם" בכל פעם שהצצתי ל"שם" ברחתי חזרה כל עוד נפשי בי עד לפעם הבאה... הייתי משוכנע שהדיבוק ההוא קצת השתולל אבל חזרתי בשלום לבסיס ולעסקים כרגיל.

ההתמודדות עם התובנה שהאדם עליו כולם מדברים הוא אני בעצמי הייתה קשה. הייתי כמו אותו בן אדם ההולך ברחוב ובטוח שההוא שמצביע עליו מתכוון לאנשים שמאחוריו או מצדדיו רק לא עליו בעצמו. גם כשהייתי בקשר עם אנשים בתוכנית והייתה לי הזדהות עמוקה עם כל מה שדיברנו, תמיד הייתה את אותה המחשבה הכמוסה "כן זה הכל נכון, אבל"... משהו בתוכי ניסה פעם אחר פעם לעצור את האסימונים שהתחילו ליפול במהירות מסחררת, לפטור את העניין כמו חלום לא מציאותי, להסיר את המטרד כמו זבוב טורדני שנדבק לפנים. עד לפעם הבא שפגשתי עוד מישהו ממש כמותי והבנתי שוב שגם אני כמוהו ממש באותו ביזנס.

כל אדם נוסף שפגשתי היה כמו מראה מול פרצופי, משייך עוד חלק באישיותי רבת האנפין לאותו אדם ממש הצריך עזרה. אך אל דאגה, גם אחרי כל מפגש דאגתי לשמור על אותם מרחבים מוגנים שאליהם אפשר לברוח. מי כמו המחלה לימדה אותי לייצור מרחבים וירטואליים  אינסופיים. לאפשר לעצמי עדיין ליהנות מאותם פינות מתוקות של אופציית הבריחה. גם בהחלמה העדפתי להיחשף לסוג מסויים של אנשים שלא ינפצו לי את החלום. כאלו שיהיה לי קל יותר לחשוב שאכן להם יש בעיה אבל לי?... כמובן שהכל נעשה תחת הפחד מחשיפה שלמעשה די מוצדק, אבל היה שם עוד משהו. ההיחשפות למישהו ולמשהו האמיתי גורמת לסיכול ממוקד של התאווה. לא פלא שכל כך פחדתי להגיע לשם. זו הסיבה גם שמדי פעם גם בתוך נסיונות ההחלמה נעלמתי, משאיר אחרי שלט "תיכף אשוב" או שלא...

לא נעים לומר אבל אנונימיות יתר בהחלמה משרתת גם את התאווה. אני מניח שהיא די נהנית מכך כיוון שבדרך זו יש תמיד סיכוי להיעלם שוב ולחזור אל זרועותיה המושטות. כשאני נזהר מחשיפת יתר שעלולה לסכן אותי אני חייב תמיד לבדוק מה המניע. גם כעת כשאני כותב את דברים אלו ממש אני לא מוכן לעשות דברים שלטעמי אולי עלולים לגרום לי נזק אבל אני מבין את התועלת הרבה שבהיחשפות למעגלים אמיתיים של החיים. לא עוד חיים של פנטזיות ובריחות, לא עוד שוטטות במחוזות וירטואליים אפלים. להשמיד את כל אותם כוכים אפלים שאליהם בורחת התאווה.

חזק, ומצליף, במיוחד לאנונימי שכמותי.
אתה מציף פה את אחד הלבטים הגדולים בנידון: להיחשף או לא?
מלווה אותי מועקה כבדה של התועלת שבהיחשפות, רבים נופלים למרות שהם בקבוצות החיות, ומאידך אני לא מסכים עם ההכללה שכל פרק זמן ״קצר מידי״ של ניקיון הוא עוד תוצר של הכחשה.
מרגיזה הנטייה של הרבה כותבים לפרש כל דבר בשפת ההתמכרות, לא כל החיים שלי הם הכחשה+הלקאה+בריחה.

תודה רבה אדם. אכן יסוד גדול כתבת כאן. ביל W הבין זאת הייטב, כישלון ניסיונותיו עם האלכוהוליסטים הראשונים הוא זה שהביא אותו לכתוב בספר הגדול (עמ' 29) - "למדנו שאנו צריכים להודות בפני האני הפנימי שלנו שאנו אלכוהוליסטים. זהו הצעד הראשון להחלמה. יש צורך לנתץ את האשליה שאנו כמו אנשים אחרים או שנהיה כמו אנשים אחרים".

ל-נ-ת-ץ.




ראשית חכמה, אני מתקשה להתאפק, כמי שכיום רואה בכל פעולה שלו מהעבר את מחלת ההתמכרות, אבין מדוע אתה עשוי להיות נרגז מקריאת דברי. אבל, תתפלא, כמוך ואף יותר ממך, בפרק הזמן הראשון שלי בהחלמה לא חשבתי שיש לי בעיה מעבר לפעילות המינית 'המגוונת' שלי. כן. בדיוק כך. והאמת היא שזה אחד הניסים הגדולים שלי בתוכנית ובכלל. אבוי לראשי אם הייתי קולט את מלוא עומקן של בעיותי ללא כלים ומענה. אסירותודה על זה.

ומילה ביחס להיחשפות, היא הנותנת. אם הנפילות קיימות גם לאחר חשיפה, הכיצד ניתן לחשוב על ניקון ומפוכחות בלעדיה?!

תודה על הפוסט.

אכן זוכר את ההיחשפות הראשונה שלי, מהבוקר שלפני לא הייתי מסוגל לעשות כלום, רעדתי, בכיתי, אבל הרגשתי שזה הדרך הנכונה להישאר נקי.

אנונימיות משרתת את המחלה שלי וזה שייך בכל תחום, יש לי הרבה דברים שעוברים עלי במשך היום שיש לי אופצייה לאחסן אותם איי שם במגירות חשוכות בתוך הראש שלי ולהשאיר את הסיטואציות / המחשבות / פנטזיות, אנונימיות. אבל גם שם אם אני חושף אותם אני מרגיש שקל לי יותר ואני משתחרר.

תודה רבה אדם
מאוד התחברתי לדברים, למרות שבאסירותודה אלוהים עזר לי להיחשף בפני קבוצות חיות עוד לפני שהספקתי להתלבט, בנושא באופן עמוק.
גם כשאני משתתף באופן פיזי בקבוצות, עדיין יש בי את הנטייה  לשמור לעצמי מחיצות בפני האחרים, כמו להתבייש במעידות, או לשמור לעצמי כל מיני עובדות מביכות על ביטויי התמכרותי.
שהסך של כולם הוא הקושי להודות בפני האני הפנימי בזה שאני מכור, ככל שאני נחשף יותר בפני אחרים כך אני יכול לקבל את ההתמכרות שלי וממילא את עצמי, וכך להחלים בצורה טובה יותר.



ההיחשפות אינה התרופה, היא השלב הראשון שעליו אפשר לבנות את בניין ההחלמה.

תודה חברים מגיבים,

"ראשית חכמה" אני מבין אותך עוד יותר ממה שאתה יכול לחשוב. לו סיפורי האישי היה כתוב כאן היית מבין שאת המושג פחד אני המצאתי... ופחד מחשיפה היה ועודנו אחד מהפסגות הגדולות ביותר של הפחד שלי. אני מתאר לעצמי שאתה לא חושב שאנשים פה מכורים לחשיפה עצמית, זה כואב ומייסר לא רק לך. באופן אישי הייתי מעדיף להיחשף בצדדים האחרים שלי ויש כאלו תאמין לי. זה לא כבוד גדול להשתתף בקבוצות ולפגוש אנשים על בסיס בעיות במין. לספר מי אני ומה אני, מהן הפנטזיות שלי שמומשו ואלו שלא, לתאר את חולשותי הלא פשוטות כלל ועיקר. הפכתי כל אבן וגם הרבה אנשים עד שהעזתי להיחשף בצורה אנונימית ואחר כך לפגוש כמה אנשים אמיתיים בגודל טבעי.

אם בסופו של דבר עשיתי צעד קטן בנידון זהו בגלל הרצון הכנה שלי להישאר נקי ולהתחיל חיים שפויים יותר. כל עוד היה נדמה לי שאני יכול להסתדר בלי זה ניסיתי הכל. אבל לצערי הרב זה לא עבד לי. הצלחתי לצבור תקופות נקיות עם החלמה כלשהי וחזרתי חלילה. במשך הזמן שמעתי עוד ועוד מסרים של אנשים שהגיעו רחוק הרבה יותר ממני (כך חשבתי) והם נקיים שנים ארוכות עם שפיות והחלמה מעוררי קנאה. רציתי בכל מאודי להשיג גם את הדבר הזה. ככל שעבר הזמן הבנתי שני דברים. האחד, שאני חולה באמת, שהסבל שאני עובר למרות כל מה שחשבתי הוא קשה מנשא. ההבנה השניה הייתה שכל חשיפה שהיא תגרום לי נזק פחות מהאפשרות שאני ממשיך להסתבך עם התאווה ועם עצמי. הדבר דומה לאדם הסובל מכאבי שיניים אך מפחד ללכת לרופא. כל עוד הוא יכול להשתמש בסמי הרגעה אפקטיביים הוא עושה זאת. כשמגיע הרגע שהוא כבר לא עומד בכאב הוא רץ בעל כרחו אל רופא השיניים.

אני כל כך מבין את ייסורי הדילמה שלך ואני מאחל לך שהקב"ה יכוון אותך בדרך הנכונה ביותר עבורך. רק הוא יודע באמת מה טוב לך.

תודה לכולם על ההסברים, אני לא רוצה להיות עקשן אבל אסביר בקצרה את הדילמה:
מצד אחד אני אדם רציני, בעל משפחה, עם שאיפות גדולות לעתיד וגם הישגים לא קטנים שכבר יש לי בתחומים שונים.
העיסוק בכל הנ״ל לא מאפשר לי, כך אני מקווה, לשקוע יותר מדי בהטעיה הזו שנקראת כאן בלשון עדינה ״תאוה״, וגם מונעת ממני להשקיע זמן וכוחות למפגשים ושיחות על הנושא המביך הזה, במיוחד שמעולם לא התקרבתי להרגשה שזה הורס, או הולך להרוס, את החיים שלי.

המילה "עקשן" לא ממש מתאימה לדו שיח כאן. זהו המקום בו אפשר לומר ולכתוב את כל שמרגישים. אתה מוזמן וצריך לומר את מה שאתה מרגיש בלי לייפות ולמצא חן בעיני מישהו.

לגופו של עניין, כמעט כל מי שאני מכיר כאן הם אנשים בעלי משפחות וקריירה לא קטנה, לכולם כמעט יש שאיפות גדולות מאד לעתיד והישגים לא מבוטלים בכל קנה מידה. הסיבה שאנחנו עדיין כאן היא מכיוון שכל זה לא היה שווה בצילה המעיק והמאיים של התאווה. לי באופן אישי התאווה לא הרסה את החיים בכל הקשור בצורה החיצונית הכל המשיך להתנהל ואולי יכל להמשיך כך הלאה. אבל בפנים הלך השבר והעמיק. אינני ידע ומכיר את טיבה של התאווה אצלך אבל אצלי היא הייתה כל הזמן כמו צל שחור שהעיק נורא. זו היבה שבחרתי להמשיך בדרך שעשתה שינוי מהותי בכל היכולת שלי להתמודד עם החיים כולם ולא רק עם התאווה.

כמו הסיפור ההוא על האיש שסיפר כי יש לו רק רבע שעה ביום ללמוד ושאל מה ללמוד. נאמר לו ללמוד מוסר ואז לגלות שיש לו הרבה יותר זמן...  תאמין לי שאין לי זמן להמון דברים שאני צריך לעשות, אבל אני יודע שאיכות החיים שלי משתפרת ללא היכר כשאני משקיע בדברים אלו וזו השקעה המוכיחה את עצמה בכדאיות.

בכל מקרה, אם אתה מרגיש שזה לא מפריע לך כל כך בחיים אולי באמת אינך צריך להשקיע בטיפול בזה,

נקודה רגישה אצלי כל הנושא הזה. תודה על הדברים