זלמן. הפיסקה האחרונה שכתבת עוררה בי את הכוחות הפנימיים, אז אפתח בתשובה אליה.
אודה על האמת: אין משהו יותר עמוק שאני רוצה בחיי מאשר לחיות חיים רוחניים, בלא מאבק. באמת שאין. כמו שאני הולך ומפנים בקבוצה ובכלל, לאורך השנים השאיפה הזו הייתה קיימת, אבל תמיד כשהיא הייתה אמורה להגיע ליישום, הגיע ה'אבל' - אבל ללכת לפסיכולוג? ללכת לקבוצה? להקדיש לזה זמן ממושך כל יום? השתגעתי? אין לי חיים? וכך הייתה בלב איזו שאיפה פנימית, שהתבטאה בתפילות ובצעקות נואשות לקב"ה, אבל לא היה מעשה, 'רציתי לרצות', אבל לא 'רציתי'. וכמו שאמרת פעם, לפעמים המציאות נותנת לנו סטירה כך שאנחנו חייבים לפעול, ולפעמים אני צריך 'לבחור' להיכנע.
אם בזה, מדובר, זלמן היקר, אני אתך לגמרי. אני נכנע. אני לוקח את הפרויקט הזה שקוראים לו חיים נקיים ברצינות, מקדיש לו זמן, מחשבה, ולוקח כל מה שתציע, צעדים או לא צעדים. ואגב, תודה על ה'חיזוק'.

יש לי עדיין שתי בעיות: אני מבין לגמרי שזה לא באשמתי, אבל העובדה שזה 'בראש' שלי, ולא 'במציאות' כמו רגל כרותה, גורמת לי לא להאמין באמת שאין לי שליטה. אני מכיר את עצמי, אני יודע שאם הK9 שלי יהיה פתוח אני אתרסק תוך דקות ספורות, אבל מצד שני, אני לא מרגיש שזה משהו 'במציאות'. אולי התאווה שלי היא 'טעות' שאפשר לתקן, כוחות שאפשר לנווט.
אתה יודע מה, נגיד כשאני אלך מספר שנים עם ה12 צעדים, האם אז אני ארגיש שזהו, שאני לא 'מכור'. ואני רוצה להדגיש, זה לא שאני רוצה לשטוף את העיניים, ממש לא. אני בעיקר רוצה לשטוף את הנשמה. שאני אוכל סוף סוף לפתוח את העיניים, ולהגיד את מה שאני כל כך חולם עליו כל השנים האלה - אבא שבשמיים, עברנו את פרעה, ועברתי גם את זה. עכשיו אני מתקדם הלאה - הולך לקראת האתגרים שהחיים שזימנת לי מביאים בפני. עכשיו אני כבר לא עסוק בשרידה עצמית, בריכוז עצמי, זהו, השלב הזה כבר עבר ב"ה.
התובנה הזו, שאני תמיד אהיה 'מכור' משאירה אותי עם המחשבות שלא משנה מה, הרוע טבוע בי. זה מדכא...זה לא הוגן, אני נאחז בשאלה 'למה לעזאזל'? אני כל כך שונא את הרוע הזה שטבוע בי, ואם אתה אומר לי שהוא יישאר תמיד, אתה בעצם אומר לי שאין לי סיכוי 'לחזור בתשובה' במובן העמוק של המילה. שבאמת, כמה שאני לא אנסה, אני אשאר בצד של הרעים...

כואב
נתן

אם אומר לך שתוכל להיות ליד מחשב בלי פילטר ולא יהיה לך רצון ליפול - האם זה יספק אותך?

אני לא אומר שלא תצטרך כל הזמן לעבוד על הצעדים, אבל לא תצטרך לעבוד על התאווה בשום פנים ואופן.

אחרי יומים של מחלה בבית בהם לא יכולתי להשתתף בקבוצה אני מרגיש צורך להשתתף עם החברים לפחות כאן בפורום.

אני רוצה להגיב לדברים של נתן.

אתה כותב שהדבר שאתה הכי רוצה זה לחיות חיים רוחניים, ללא מאבק. ובכן זה חלום לא מציאותי. מפורסם מכתבו של הרב הוטנר לתלמיד שמשום מה חשב שהחפץ חיים נולד כך, והחזון איש נולד כך, או הרבי מלובביץ או כל גדול בתורה אחר. ברור שהחיים שלנו רצופי מאבקים.
כשאין לנו על מה להאבק, אין לנו סיבה להיות כאן!

אם תובנה זו מקובלת עליך, אני רוצה לחדד את הרצון הפנימי שבוער בקירבך. אתה רוצה להתקדם בחיים רוחניים בלי נפילות גסות של תאווה. אתה מבין שהתאווה והמאבק בה יתלווה אליך כל ימי חייך, זה כנראה תפקידך בעולם. אתה מוכן ליפול בעם בבדל של הרהור ופעם בראיה בלי כוונה שאולי בדיעבד גרמה לך להנאה. כל אלו הם מאבקים לגיטימיים שאני בטוח שגם גדולי דור צדיקים ויראים מתמודדים איתם. אני יודע שנולדתי עם תאווה, אולי יותר מאדם אחר, ואני מוכן להאבק בה עד כמה שאוכל. זה תפקידי ואעשה אותו בשמחה.

נפילה גסה- זהו הוצאת שז"ל, אוננות, או התסכלות מכוונת. זה דברים שבהם אני לא רוצה ליפול לא היום ולא מחר ולא לעולם לא. לזה יש פתרון. יש דרך להתלמד לא ליפול בצורה כזו. יש אלפי או עשרות אלפי אנשים שכבר התנסו בזה והצליחו. אם הם הצליחו אני מוכן לכל הפחות לנסות ברצינות.
אחרי שאני אלמד להמנע מנפילות גסות של התאווה, אשמח להמשיך לעבוד על דקויות שונות במידת התאווה. אני עבד ה'.

כעת לקבוצה וההתמכרות.

אתה לא רוצה להיות משועבד לקבוצה כל ימי חייך. אתה לא רוצה להחשב מכור על חייך.

נראה לי לגיטימי.

אני חושב ומבין מאחרים שצריך תקופה של עבודה אינטנסיבית של עבודה על הצעדים, ואחר כך המינון יכול לרדת. יכול להיות שבחמש שנים הקרובות הקבוצה תקח חלק פעיל בחיים שלך. אבל אחר כך אני מאמין שמי שמרגיש צורך בקבוצה מדי פעם ממשיך ומי שמרגיש שאינו צריך פשוט מתקדם בחיים. הקבוצה והחברים אמורים להמשיך לתמוך בנו, בהתחלה זו גלולה מרה שלא נעים לקחת אותה. בהמשך הקבוצה והחברים נותנים תמיכה, ואנשים מרגישים בטוח ונוח עם הקבוצה והחברים. פשוט נוח להם לשמור על קשר. הגלולה נהיית די מתוקה. אני יכול להעיד שכבר אחרי שבועיים של קשר עם אנשים, זה נוח לי. זה כמו כתף שאני יכול להשען עליה. זו פשוט מתנה נפלאה, לא מעמסה ולא מטלה.

לגבי "מכור" או לא "מכור". אני חושב שההגדרה לא ממש רלוונטית. יש לך בעיה שנמשכת, אתה רוצה להפסיק ולא מצליח. בשביל אנשים כמוך יצרו תוכנית שעוזרת. זה עובד. נקודה.

ההבנה שמכור תיהיה כל ימי חייך זו ידיעה טכנית שתפנים שתמיד תצטרך להתרחק מהלגימה הראשונה. זה חלק מהתוכנית. ליהודי קדוש כמוך, שבין כה וכה רוצה להתקדם במעלות הקדושה, לא תיהיה לך בעיה להמשיך לשמור על העיניים כל ימי חייך. אין לך צורך ללכת לים מעורב, אז אין לך מה לפחד מלהרגיש "מכור" כל ימי חייך. אתה לא מפסיד כלום בין כה וכה.

ומעל הכל, העוצמה של הקבוצה, מגמדת לגמרי את כל הטיעונים נגדה. לעניות דעתי.

בהצלחה

 

מבחינתי הדיון הזה הוא פילוסופי. אם אני יכול להעיד על עצמי ששנים כלום לא עזר לי , ויש משהו שעוזר אני ,בלנ"ד, אעשה אותו. מה אכפת לי להקרא מכור או לא, יש כאן עובדה מציאותית, שנים רבות ללא שום הצלחה, ודרך אחת שעוזרת. אם בבסיסה של אותה הדרך, עומדת ההנחה שאני חולה כרוני, שכאשר אקח את הטיפול הנכון, אהיה כאחד האדם, אני קונה את זה!
לי אישית, העובדה שאני מגדיר את עצמי כמכור, מאוד[!!] מקלה עליי. אני מרגיש פחות יסורי מצפון, ויותר כח מחד גיסא, ומאידך גיסא מאוד נזהר מתסמונת הלגימה הראשונה.

אגב טכנית, השתתפתי גם באו איי, הייתי בקבוצה כשנה, ומאז עברו כבר מספר שנים, אני כבר לא נוכח בקבוצה, ושומר די באדיקות על משקלי, אז כנראה שהמינון של הפגישות  קטן עם הזמן.

אצלי יש רק סיפוק אחד יותר מאשר להיות נקי. אף פעם לא האמנתי שזה יכול להיות, אבל הסיפוק הזה הוא להיות קרוב לה' ולחיות חיים רוחניים.

אז כן, בלי ההתמכרות לא הייתי מגיע לזה. האם זה שווה את כל השנות הסבל? לא יודע וזה גם לא ענין שלי, אבל לפחות אני יודע שיצא משהו מתוק מתוך הכאב.

שלום חברים שמי "מתנת-הנקיון" ואני מכור לתאווה ולמין. ההתמכרות מגיעה כתוצאה של בריחה ממצבים שאין לי את המוטיבציה להתמודד איתם. אני נגוע בשלל פגמי-אופי ביניהם ומכללם חוסר שקט חוסר שלווה חוסר סיפוק אי יכולת לקבל את עצמי כפי שאני ואת כשלונותי. גם אני הייתי בטוח (בתור בחור) שהחתונה תפתור את בעייותי ולאחר-מכן (בתור נשוי) שאם אשתי רק תספק אותי לפי דרישותי הבעיה תיעלם. התכחשתי לעובדה שאני מכור עד שהאסימון נפל.

בחסדי הבורא לגמרי לא מובן מאליו גיליתי את אתר "שמור-עיניך" בדרכים בלתי קונבנצונליות (א' מתוצאות-חיפוש בגוגל של תאווה) וכעת אני נקי מסיים את יומי השמיני. ידעתי בעבר תקופה ארוכה יותר אך כשהגעתי ליומי ה-31 נכנסתי לשאננות והייתי בטוח שכל זה מאחורי ואז נפלתי שוב.

אני מתפלל ומתחנן לזכות למתנת-הנקיון.

היי.. אני בן...
מרגיש קורבן לתאווה מגיל 11... עוד מאז אני זוכר שאוננתי.... לא ידעתי מהו הדבר הזה... אבל הרגיש לי סבבה... כשקלטתי את האיסור נשבעתי שזו הפעם האחרונה...
חה חה חה... פעם אחרונה מה???טוב אח שלי היקר...!!!!אני בן 20 פלוס היום.... ו... שום דבר לא עזר לי להפסיק עם זה... וגם כרגע שאני כותב... אני נמצא ביום השמיני לנקיות... ואני מרגיש פצוצים בראש... וכל פיצוץ זה.. "דיייייייייי!!!!!!!!!לך תעשה את זה!!!!!!!.."
אבל אני מנסה להבין שאני מכור!!!
אני לא יכול להתמודד!!!!כי אני חלשלוש..!!!
אבל הקב"ה כן יכווווווווווווווווווווול!!!!!אז הנה קח את זה.. ולא רק את זה.. אלא את כל מה שחיי יכולים להציע...!!
רצונך הטוב יעשה ולא רצוני!!!!!כן... כך אני שואג לי פה באמצע הלילה!!!!!!

למרות היותי מגיע מבית לא דתי נכנסתי לישיבה טובה.. אבל כבר בשנתי השניה הכרתי מישהי.. ש.. ואז עוד מישהי ש.. ואז אחרי עוד כמה שאני טובות הבנתי ש...
הלוווו!!!!אני חולה!!!אני מכור!!!למין לפורנוגרפיה!!!

מקווה להמשיך... לא.. לא לא לא לא לא.. אנחנו לא נלחמים... לא נאבקים... אנחנו מתגמדים ליד התאווה....
אני שוקל להחליף את הניק של ל... טוב טוב הגמד.. מה דעתכם?

‏
איך ידעת?..
אני היום ב31, איזה נס לקרוא את מה שכתבת... אבא תציל אותי היום משאננות יתר!

א) לא ידעתי
ב) גם מחר. וגם מחרותיים (רק להיום?)
כל יום בתפילה מבקשים: "היום ובכל יום"

בס"ד

שלום לכולם , שמי גבריאל בקבוצה, זה השם המלא שלי , בחיים כולם קוראים לי גבי.
אני מרגיש צורך לחשוף את עצמי ויש לי אמון מלא בחברי הקבוצה, הכאב המשותף מחבר אותי אל החברים אף על פי שאינני מכיר אתם ומעולם לא נפגשתי איתם, אני חש בעוצמות של האנשים וברמה האנושית הגבוהה.
אני מקשיב לכולם ופשוט מעריץ אותם על הכנות, על הפתיחות והענווה
ועל ההחלטה הנחושה לעשות הכל כדי להכיר במחלה ולהתמודד איתה.

היו לי לצערי שתי נפילות השבוע, אחת מהן היום. ויש לי טינה כלפי עצמי שאינני מחובר כמו שצריך אל התוכנית כנראה, לא נכנע כראוי.
מלווה אותי תחושה חזקה של כפיות טובה כלפי אלוקים, כל מיני דברים שהדאיגו אותי נפתרו בצורה טובה בשבועות האחרנים, הספקתי לעשות כל מה שביקשתי ויותר מכך ובכל אופן חוסר השלווה דוחף אותי לזרועות החטא ואני לא מצליח להשתחרר מתחושת האשמה.
אני חש שטבוע בי מנגנון של הרס עצמי ושאני מרוכז בעצמי ואינני מסוגל להשתחרר מכך.
,אני חולה במחלה הרבה שנים , התמכרתי לתאווה כחלק מבריחה מהתמודדות עם קשיים. קשיים חברתיים , משפחתיים וחוסר סיפוק מעצמי.
קשה לי לקבוע מה העיתוי האמיתי שבעקבותיו מגיעה התאווה , זה לפעמים דכאון בתקופות של שפל מהעבודה שלי ולעיתים דוקא בשיא ההצלחה, דוקא כשהכל הולך לי מצויין וכולם משבחים אותי.
אני חש שהבדידות והייאוש הם גם גורם וגם תוצאה של החטא
אבל התחושה החזקה ביותר שמלווה אותי אחרי החטא, היא חולשה של לאות וחוסר סבלנות, כאילו כל החיות ניטלת ממני.
אני יודע שאין פתרונות קסם והשלמתי עם זה שאני חולה ולעולם לא אחלים, אך חוסר ההתמדה והעקביות הם לצערי חולשה נוספת שיש לי ואני מנסה להתמודד גם איתם.
אני חושב שוב ושוב בשנים האחרונות שאולי אני צריך ללכת לקבל עזרה מקצועית נפשית בגלל חוסר האיזון בחיים שלי.
תודה לכל מי שקרא ולכל מי שמאזין לדברי ומתייחס אליהם בקבוצה.
גבריאל